בקשת רשות ערעור על סעד זמני היא תמיד מעניינת מאחר וצד מסוים לא ממתין לפסק דין בעניין אלא ניגש לערער על תהחלטה ו זמני אלא שבמקרה המוצג כאן אפשר להבין או לפחות להבין את תסכולו של הגבר בדבר הבקשה .או לפחות מה שנראה כטענה היכולה להצדיק את נחישותו לשנות מצב קיים.
מפרטי ההחלטה עולה שבין בני הזוג קיים הסכם גירושין שבו קיים תנאי לתשלום מזונותיה של האשה מעבר למזונות הילדים ע"ס 4000 ₪ . הסכמתו של הגבר בתשלום מזונות האשה לטענתו של הגבר נעשה בתנאי שהם אינה תעבוד במרש אשר תפגע בהוצאות הילדים ממסגרות החינוך השונות .
משנודע לגבר כי תנאי זה הופר הגיע הבקשה לעיכוב תשלומי מזונות האשה עקב הפרת ההסכם.האשה מנגד הכחישה את טענות הגבר וטענה כי היא אכן מוציאה את הילדים מהמסגרות. עוד טענה האשה תגובתה באמצעות עורכת דינה יעל שמואלי כי הפרשנות אותה מייחס הגבר להסכם היא פרי יצירתו וע"כ סיכוייו אינם גבוהים
הבקשה הוגשה על החלטתה של השופטת ציפי כהן אביטן אשר דחתה את בקשת הגבר מנימוק שמדובר בסעד זמני החופף לסעד העיקרי וכל זאת עוד בטרם התקיים דיון הוכחות בעניין מניעת תשלומי המזונות ועיכובם לא תפגע הלכה למעשה במאזן הנוחות שלו מאחר ומזונות האשה עוד דרכם ארוכה בשל העובדה כי ההתחייבות היא בעד הגיע הילד הקטן ביותר לגיל 21 . תיק ההוכחות נקבע לעוד שלושה חודשים ובמידה וטענותיו ייתקבלו ניתן יהיה לפצותו.
בקשת רשות הערעור הונחה על שולחנו של השופט שאול שוחט שהחליט כי התערבות בסעדים זמניים ע"י ערכאת ערעור נעשית במקרים חריגים . אין הוא רואה את המקרה המוא כחריג שכזה.
אך מה שיותר עקרוני בהחלטתו של השופט שעולה מן ההחלטה היא התחייבויות יש לקיים אין לעכב או למנוע התחייבות של צד זה או אחר כעולה מן ההסכם אם ובמידה טענותיו אכן ייתקבלו ויתברר כי התנאי הופר יוכל הוא אז לתבוע את הפסקת תשלומי המזונות אך אינם שלובים הם אחד בשני .
כך שלמעשה כל חבות עומדת בפני עצמה עוד בהחלטה של שוחט מביא ציטוט נרחב של השופט שמגר :
""המאפיין והמחייב חיובים שלובים בהשוואה לשאר סוגי החיובים, הוא, איפוא, חובת הקיום הבו-זמני של חיובי הצדדים…לצורך בירור השאלה, מה אופיו של החיוב, היינו, אם מדובר על חיוב עצמאי או חיוב מותנה או משולב, פונים לאותם נתונים מדריכים, בהם נעזרים בפרשנותו של החוזה, בדרך-כלל, וזה כולל, בין היתר, את מבנה החוזה וכוונת הצדדים, כפי שהיא מתפרשת מתוך לשונו של החוזה. לפי המקובל עלינו אנו דנים בזיהויה של דעת הצדדים, כביטוי בחוזה ובנסיבות העניין. מדובר על הערכת משמעותם ובירורם של הנתונים החוזיים כביטוי לדעתם ולכוונתם המוסכמת של הצדדים; מכאן ההתייחסות לאומד הדעת, כלשונו של סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), המוליך מן הגלוי אל הכוונה המשוערת. אין, כמובן, מקום להסיק, כי בית המשפט ייתן תוקף ומשמעות לכוונה נסתרת של בעל דין שקיננה בלבו והוסתרה מרעהו ולא באה לידי ביטוי בחוזה; אומד הדעת בכגון דא הוא הסקת מסקנה, מה סוכם בין הצדדים לחוזה עובר לכריתתו ומה היו הכוונות ההדדיות שבבואתן משתקפת בהסכם.
בהקשר שלפנינו מן הראוי לשים דגש על כוונת הצדדים, כפי שהיא עולה מלשון החוזה המסוים המונח לפני בית המשפט (ע"א 195/74 מ' סיני ואח' נ' ע' יהלום ואח’, פ"ד כח (2) 663 בעמ' 666). אך מובן, כי יקל על בית המשפט להכריז על תנאי מסוים בחוזה כ"חיוב שלוב", כאשר הצדדים טרחו והביעו כוונתם זו במפורש. קשה יותר לעשות כן כאשר בית המשפט מתבקש לקרוא לתוך הסכם תנאים שאינם מופיעים בו במפורש ולפרשו מעבר לאמור בו…כפועל יוצא מן האמור לעיל, יש לנהוג זהירות מיוחדת כאשר לשון החוזה אינה תומכת בפרשנות, לפיה חיוב פלוני הוא מותנה או שלוב, ואם הנימוק היחידי למתן פרשנות. כאמור, הוא ראיות ועדויות חיצוניות לחוזה, המובאות לבית המשפט על-ידי אחד הצדדים המתדיינים, ואשר שנויות במחלוקת ביניהם, בחינה בלתי זהירה עלולה להביא ליציקת תוכן חדש ומהות אחרת לחוזה, אשר אליו לא התכוונו מנסחיו "
עוד הוסיף שוחט כי כלל לא התקיים דיון הוכחות בעניינם המצדיק או יכול להצדיק את בקשת רשות הערעור אותה הוא דוחה
