בבקשה לרשם הירושות בה הגישו אחיותיו של הגבר אשר ממנה עולה הקלטה שהועלתה על הכתב כי מדובר בצוואת שכיב מריע ואותה הן מבקשות לקיים עתרו האחיות לרשת את הגבר שציווה באופן שנראה להם חד משמעי בכונותיו .
בעקבות התנגדויות לבקשות השונות הועבר התיק לבית המשפט לענייני משפחה בקרית גד ונידון אצל השופט בן שלו שבחן את רכיבי המקרה לרבות נסיבותיו והכריע כי לא ניתן להבין מהו רצונו הכנה של המצווה לאור התדהמה בשמיעת ההקלטה דבר עריכתה ונסיבותיה שלוטות בערפל בייחוד שההקלטה שהוקלטה באמצעות הטלפון של אחד האחים וזאת שמכשיר הטלפון של המנוח עצמו נגנב .
בן שלו התייחס בפסק הדין לגמירות דעתו של המצווה ונתן למבחן זה התייחסות רחבה במקביל תיאר את יחסי הגבר עם ילדיו:
" אף לא נעלם מעיני כי במערכת היחסים שבין הילדים ובין המנוח היו שזורות תקופות – לעתים ממושכות מאד – של נתק בין איזה מהם ובינו. בעוד שתחושותיהם של הילדים היו מאופקות יותר במעמד הדיון, האחים לא היססו להפגין טינה עזה כלפי הילדים עד כדי נסיון לעשות שימוש במעמד הדיון כדי להטיח בהם האשמות, לרבות האשמות לפיהן הם בגדו במנוח ואף היו בבחינת הגורם למותו (ראו בדברי ר' בעמ' 94 לפרוטוקול ; דברי מ' בעמ' 129 לפרוטוקול ; דברי ש' בעמ' 142, 157 – 158, 163 לפרוטוקול). אלא שהכרעתי לא התבססה על מארג היחסים בין שני ה"מחנות" במשפחה. בהתאם, בקשתה של ל.ל. למתן צו ירושה היא למעשה בקשה לקבוע את זהות יורשי המנוח על פי ברירת המחדל הקבועה בדין ותו לא. הכרעתי, כאמור לעיל, התבססה על ניתוח הראיות, שהובילה לקביעה, כי מ' כשלה מלשכנע שדברי המנוח בהקלטה הם בבחינת צוואתו. במצב דברים שכזה, ממילא ברירת המחדל הקבועה בדין היא לקבוע את זהות יורשי המנוח על פי הוראות חוק הירושה.
אך הכרעתו כי אין לקבל את אמירותיו כצוואה וע"כ הוא מקבל את התנגדות ילדיו בנוסף להוצאת צו הירושה שתחולק עפ"י דין
לעניין ההוצאות החליט שלו להתמתן ופסק סכום מתון ע"ס 25.000 ₪ כנגד האחות שביקשה את צו קיום הצוואה ותחולק לילדים.
