שני הצדדים אליו מתייחסים בפסק הדין בזוג לשעבר שלכל אחד מהצדדים זהו פרק ב' ולכל צד ישנם ילדים ממערכת הזוגית הקודמת כשהכירו השניים גרו תחת קורת גג בדירה שכורה של האשה ההכרות בין השניים החלה בשנת 2012 והדירה בה תובע הגבר כמחצית מהזכויות נרכשה בהליך כינוס נכסים ב2013 ע"י האשה שאחיה שימש כערב על נטילת המשכנתה אותה לקחה האשה לצורך רכישתה . משבר ביחסים שפרץ בין השניים כמס' חודשים לאחר שנכנסו לגור בדירה הוביל לפרידה שבאופן סופי התקיימה באוגוסט 2015.
4 שנים לאחר הפרידה הגיש האיש כתב תביעה כלפי האשה, בו טען כי דירת המגורים משותפת, כאשר העסק חייהם המשותפים מומנו מהעסק שניהל לפיכך טען כי עליו לקבל מחצית שווי דירת המגורים, מחצית דמי שימוש עבור יחידת הדיור הסמוכה לה, מחצית שווי מכוניתה, מחצית כספים שיצאו מחשבון העסק לחשבונות הנתבעת או אחיה ומחצית כספים שקיבלה עבור העסק ולא הפקידה בחשבון הבנק של העסק. האשה שהתייצבה לדיון הראשון ללא הגשת כתב הגנה טענה כי הולכה שלל לאחר שהתברר לה כי ה כי התובע דרש ממנה לאפשר לו לרשום את העסק בבעלותה ולנהל את ענייניו הכספים באמצעות חשבון בנק שיירשם על שמה, בטענה כי הדבר יהיה מוצלח יותר משיקולי מס רק בשלב מאוחר יותר התברר לה כי היה שקוע בחובות, בגינם ננקטו הליכים גם כלפיה. בכספים שהגיעו השתמשה על מנת לפרוע חובות העסק הכושל שניהל התובע. במצב דברים זה, אין כל הצדקה לדרוש ממנה דבר וחצי דבר .
השופטת ענת אלפסי שדנה את המקרה מנמקת בצורה קפדנית כדרכה בקודש ומפרקת את טענותיו של הגבר אחת אחרי השנייה שבמהלכן היא מביאה את הסיבות מהליך פשיטת הרגל עצמו ששם נאמר דבר אחד אל מול המציאות הכואבת בדבר השני בה התביעה לזכויות הדירה מעבר לזאת דואגת אלפסי להסביר את מבחני הידועים בציבור אותם נאלצה לבחון והאם הלכת השיתוף יכולה להיכלל במקרה ההספציפי הזה .
לאחר בדיקת ופירוט מכלול הטענות היא מטילה על הגבר עבור הוצאות המשפט סכום של 30.000 ₪ ודוחה את כל טענותיו בנוסף להצהרה אותה היא מציינת כי הדירה שייכת לאשה ולה בלבד.
