שירה דיוק- מאמנת אישית לזוגיות ויועצת זוגית ברוח יהודית
הפרשה פותחת בקריאתו של ה' אל משה: וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַיהוָה–מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת-קָרְבַּנְכֶם…
מה מלמדת אותנו החלוקה הזו בין שני חלקי הדיבור עם משה- ויקרא…וידבר.. יש כאן שני פניות אל משה ולא ברור מהפשט מדוע.
מסביר לנו הספרי מדרש על ספר ויקרא:
יכול אף להפסקות? תלמוד לומר "וידבר"– לדיבור היתה קריאה ולא להפסקות.
ומה היו הפסקות משמשות? ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין. והלא דברים קל וחמר: מה מי שהוא שומע מפי הקב"ה ומדבר ברוח הקדש– צריך להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין, על אחת כמה וכמה הדיוט (איש פשוט) הלומד מן ההדיוט!
מסביר המדרש, בשיח בין שני אנשים רגילים (לא עם השכינה ולא ברוח הקדש) בכדי להבין את דברי השני 'צריך להתבונן'! מה הכוונה להתבונן? ראשית לא להגיב מיד, אלא להפוך במחשבה ולשאול , למה הוא התכוון? מה ההיגיון בדבריו? לשים את עצמי עם תפיסותיי בצד ולנסות לעמוד במקומו ולהבין מה הוא רואה, מה הוא חושב…
באופן בסיסי: קיים חיסרון בשיחה. משני הצדדים: הדובר לא תמיד מצליח לבחור במלים המדויקות כדי לנסח את מחשבתו או להסביר את עומק הרעיון או עוצמת הרגש.
והשומע, מצידו מפרש את המלים הנאמרות על פי עולם המושגים שלו.
למלים יש משמעות אינדיבידואלית ורגשית שונה לכל אדם.
למשל במהלך שיחה נאמרה המילה 'חוצפה'. אחד יפרש את המילה 'חוצפה' כאלימות בעוד השני יפרש את אותה המילה כדבור לא יפה ואצל השלישי המילה חוצפה מתפרשת כחוסר כבוד וכן הלאה. משמעות הנתון הזה הוא עצום, כיוון שכל מילה עם הקונוטציה שלה מתחברת באוטומט שלנו אל עולם הרגש.
זה שפירש את המילה חוצפה כאלימות, ירגיש מותקף, לא מוגן ואולי אף יגיב באלימות (=מילולית/פיסית/רגשית). ואז בת הזוג לא מבינה מה קרה, בסך הכל התכוונתי להגיד שדברת לא יפה איך זה פתאום הפך למריבה נוראית של אלימות ?.
כל מילה מתחברת אצלנו לעולם של רגש מניסיונות וחוויות העבר שלנו…
לעומת שיח בין אנשים רגילים, משה רבנו זוכה ברוח הקדש לקבל ציוויים מהקב"ה. למרות בהירותם של הדברים הנאמרים, ולמרות רוח הקדש של משה ,הוא זקוק לזמן בכדי להבין את עומקם של הדברים הנמסרים לו. מכאן מסיק המדרש שבוודאי כאשר שני אנשים רגילים מדברים, יש צורך בהמתנה, בהתבוננות ובהשקעת מאמץ בכדי להבין מה הצד השני בעצם אומר לי. מה הצד השני רוצה לומר לי ולא מה אני שומע. עלול להיות פער גדול ביניהם.
כדי להבין את דבריו של השני ובמיוחד במצבים שהשומע נפגע/כועס/מתרגז מדברי השני, ממליץ לנו המדרש, לא להגיב מיד, לעצור, להתבונן..לתת ריווח.
השיחה היא כלי תקשורת ראשון בחשיבותו. זה האמצעי להעברת מסרים/מחשבות/תחושות וכדומה.כדי להפיק את המקסימום מהשיחה -דרושה מתינות. לא להגיב מיד, לנסות להבין את הדברים ולימוד זכות על הדובר. מותר לסיים ולומר: שמעתי דברים רציניים ומשמעותיים, אני רוצה לחשוב עליהם בנחת לפני שאגיב ואומר את דעתי…
מתינות והתבוננות מאפשרים התייחסות רצינית לשיחה, דרך זו תאפשר לנו באמת להבין את דברי בני זוגנו ומעבירה מסר חשוב מאין כמוהו- אתה ודבריך יקרים לליבי.
ההקשבה יוצרת את הקשר הבסיסי שנותן מקום וערך לשני בפני עצמו ולא רק ביחס אלי. " מקשיבים לי- אני קיים… "
הקשבה נקיה יוצרת הדדיות גם מהצד השני- הקשבה גוררת הקשבה.
אז איך נכון ליצור הקשבה נקייה?
- התבונן בעיני הדובר.
- אל תחשוב מה אשיב לו בסיום דבריו.
- אל תתפרץ אל דבריו.
- אל תשלים משפטים שלו, תן לו את הזמן לבחור מילה…
- הקשב בסקרנות, כדי להבין באמת את דבריו.
- הקשב לרגש שבדבריו.
שירה דיוק- מאמנת אישית לזוגיות ויועצת זוגית ברוח יהודית
בעלת תואר ראשון בחינוך וגיאוגרפיה ותואר שני בחינוך יהודי.
ברקע שנים של עבודה עם נוער שוליים- הבנת צרכי הנוער והתמודדות עם מעברי גיל ההתבגרות
ניהול מכינה קדם צבאית ,לימוד של שנים רבות על חסידות בבית מדרש לנשים (מתן, באור פניך)
מלמדת בבתי מדרש לנשים. עשייה נוספת גם בתחום של אומנות וכתיבה .
