המקרה בו דנה השופטת שירלי שי מתייחס לתביעה רכושית בו מבקשת האשה פסק דין הצהרתי למחצית מזכויות הנכס אשר עדיין מתגוררים בו היא ובעלה .להם שלושה ילדים בגירים . מגורי המשפחה היו תמיד בצמידות לאם הגבר ביחידת דיור אשר נפטרה ב2011 .
בשנת 2013 לקחו בני הזוג הלוואה להשבחת הנכס ודעוטתיהם חלוקים האם ההלוואה הינה משותפת או חד צדדית . התנהלותם הכלכלית במשק הבית המשותף . היא שכל אחד מן הצדדים מחזיק חשבון בנק ומשכורתו של כל אחד מהם הולכת לחשבונו האישי האשה . הגבר טוען כי ההלוואה נלקחה כהלוואה לכל מטרה מחשבונו האישי ושמה של האשה מצורף כערבה להלוואה בלבד.
לתשלומי שימוש המדור טוען הגבר אין כל משמעות מאחר והיא משתייכת לתא המשפחתי בו גם היא צורכת את התשלומים השונים.
טענות האשה כעולה מפסק הדין מעלה את התנהלותם של תקופת חיי הנישואין למעלה מ26 שנים שהמגורים נעשים בצמידות לאימו של הגבר בתחילה ביחידת דיור ובצמצום עד לכדי כי לא היו לבני הזוג פרטיות של חדר לבד ונאלצו לישון על מזרונים .
צמצום זה גרם גם לחוסר פרטיות אשר בקשות שונות שביקשה האשה למעבר דירה קיבלו סירוב דירתה של אימו ענה לה היא דירתם שלהם .
כבר אז טוענת האשה ידע כי הוא עתיד לרשת את דירתה. בשלב מסוים השלימה האשה עם רצון הגבר וויתרה על הפרטיות מתוך ידיעה כי בעתיד תוריש האם את הדירה לה ולמשפחתה . עוד מתואר טיפולה המסור של האשה בחמותה במסירות ואהבה עד יומה האחרון.
ניסיון של החתמת האשה על הסכם ממון שלא הבשיל מעיד אולי על כוונות שעוד יקבלו הסבר בפסק דין זה אך רישום הנכס נעשה ע"ש הגבר ובהגדרת היורש.
הוצאות המדור ושימושו שולמו ע"י האשה וע"מ לחסוך בעלויות השיפוץ הגבוהות . עבודות שונות בוצעו ע"י הגבר עצמו.
22עוד מעידה האשה כי מתוך כספי ההלוואה שולם לרשות מקרקעי ישראל חוב שהיה על בית המגורים, בסך של 198,000 ₪.
ב2018 סכסוך שהוביל לנתק בין הצדדים בו ההתנהלות הזוגית מתוארת כי אין בינם החלפות מילים כלל והמגורים נעשים בחדרים נפרדים. הנתק שנוצר גרם לאשה להבין כי חיי הנישואין שלה תמו מאחר ואין לה רצון בחיי נישואין על הנייר בלבד הגישה תביעת גירושין ובנוסף כתובה לאור סירובו לשלם את הכתובה . תבעה את הזכויות כעת בבית חמותה .
לרישום הפורמלי טוענת האשה אין כלל משמעות מאחר והיא נושאת בתשלומי ההוצאות השונות מה עוד שניתן להבין עפ"י התנהגותם כי מדובר בשיתוף וכוונות שיתוף.
לאחר 26 שנות נישואין טוענת האשה לא ניתן להוציא בלי כלום לאור ויתוריה השונים ונשיאת התשלומים.
" עוד מוסיפה התובעת וטוענת כי טענות הנתבע להפרדה רכושית וחוסר שיתוף כלכלי בחיי הנישואין, דינן להידחות. לטענת התובעת הצדדים חיו בשיתוף כלכלי, הנתבע לא נקט בשום אמצעי כדי ליצור הפרדה רכושית ולא נחתם בין הצדדים הסכם ממון. ניהול שני חשבונות בנק הוא טכני בלבד ואף היווה יתרון לניצול 2 מסגרות אשראי."
הגבר גם הוא העלה טענות למכביר:
במעבר המשפחה לבית האם אין ראיה לשיתוף כלשהו
, ואין במעבר כשלעצמו כדי להוכיח ראיה לשיתוף כלשהו.בתביעת הגירושין אותו הגישה האשה נרשם גם שם כי מדובר בבית ירושה שע"ש של הגבר בלבד ואינו בר חלוקה.צוואת האם ברורה ולא נכתב בה כי יש בידי רצון המצווה ליתןלה בזכויות הנכס כלל לו רצתה הייתה יכולה לציין זו בצוואתה.
לגבי ההתנהלות הכלכלית ציין הגבר כי מדובר בהפרדה רכושית מוחלטת ומובהקת האשה תקופה קצרה כך טוען שילמה את ההוצאות השונות בעקבות משבר כלכלי אליו נקלע הכולל הגבלה לתקופת זמן קצרה ע"י הבנק.
רצונה היה של האשה להתנהל בשני חשבונות נפרדים ובהפרה רכושית סירובה ללון עימו היא הסיבה בה מגורי האשה הייתה בחדרי הילדים. צירופה כערבה בלבד היה בשל הצורך לו נדרש לאישוא ההלוואה ומתוך רצון להתקיים יחד . אך אין לו להעיד על שיתוף. עוד ציין :
"לגבי העתירה הנוספת של התובעת, לגבי יתר הרכוש של הנתבע, טוען הנתבע כי התביעה לא ברורה ומבולבלת, אינה נסמכת במסמכים ולא ברור מה מבוקש ואם הכוונה לאיזון זכויות ממקום עבודה היה עליה לעתור לאקטואר וזאת זה לא עשתה. ובכלל לא רק שענין זה לא הוכח הוא גם נזנח בסיכומי התובעת. אף על פי כן באשר למיטלטלין מסכים הנתבע לחלק את המיטלטלין המשותפים עם התובעת."
השופטת שירלי שי שדנה בתיק מנמקת את פסק הדין את השיתוף בהתנהלותם הכלכלית ואת הכוונות בהם התרשמה שמסכמת בפסק הדין:
" לאחר שבחנתי את הראיות שהוצגו בפניי, שמעתי את עדויות הצדדים, וניתחתי את מלוא הטענות הגעתי לכלל מסקנה כי התובעת לא הוכיחה כוונת שיתוף מלאה, כזו שמצדיקה היעתרות מלאה לתביעתה, אולם כן הרימה את הנטל על מנת לקבוע שיתוף חלקי, היינו שיתוף והחרגה גם יחד. לענין זה ראה תמ"ש 27693-08-14 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו) מיום 11.8.2015 וגם בע"מ 2991/13 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו 21.08.2013). " בחינת כל טענה וטענה, ומתן לה משקל עצמאי, מביא את בית המשפט למסקנה כי בשקלול הממצאים התובעת זכאית להירשם כבעלים של 25% מהזכויות בבית המגורים.
העמדת שיעור חלקה של התובעת בבית המגורים, בגובה של 25% מסתמך על ניתוח הפרמטרים המפורטים בבע"מ 1398/11 בהתאם לנסיבות של מקרה זה, בין היתר על עובדת היות בית המגורים בית שניתן בירושה לנתבע, בחירתם של הצדדים שלא לרשום אותו כמשותף במהלך השנים, צוואת המנוחה, יתרת ההלוואה וחוק יחסי ממון (שכל אלה נזקפים לטובת הנתבע) אל מול, שנות המגורים בבית המגורים, שנות הנישואין, הסתמכות התובעת, לקיחת הלוואה משותפת ושיפוץ בהיקף גדול (שאלה נזקפים לטובת התובעת).
על הקושי בקביעת גבולות הגזרה והמשקל שניתן לכל פרמטר, בנסיבות כל מקרה ומקרה לגופו, יפים דבריו של כבוד השופט א' רובינשטיין בבע"מ 2991-13 כדלהלן:
"אודה, כי 'גבולות הגזרה' אינם חדים, אך כך מטבע הדברים: אי אפשר לקבוע מראש כללים ברורים באשר לכל האפשרויות שמזמנת המציאות האנושית. לכן גם מתלבטים בתי המשפט ממקרה למקרה, באשר לנכס הספציפי בו מדובר וכוונת הצדדים לגביו. הפרשנות בה דיברנו יסודה בשיקולי הגינות במקרים שבהם הכף נוטה, במכלול ההשקעות בנכס, בהתנהגות הצדדים הכרוכה בו, לעבר השיתוף. מובן כי הדברים אינם נטולים בעייתיות, כיוון שלעתים קשה לכמת את ההשקעות ואת 'ההתנהגות ההשקעתית', אך לכן יש לנהוג זהירות ביישום, ואולם כאמור קשה לקבוע מראש את גבולותיו המדויקים לכל מקרה. השאלה בנידון דידן היא אפוא שאלה עובדתית, האם הוכיחה המשיבה – והנטל הבסיסי אכן עליה, גם אם עבר בשלב מסוים אל המבקש – יצירת שיתוף ספציפי בדירה". רגע לפני סיום אומר כי בית המשפט עשה ניסיונות רבים להביא את הצדדים להסכמות שייתרו מתן פסק דין זה, אולם לצערו ללא הצלחה. בית המשפט הסביר לצדדים כי ל- 26 שנות נישואין, גידול 3 ילדים, עזרה וסיוע בטיפול במנוחה, ויתור על פרטיות בשנים בהם חיו הצדדים ביחידת הדיור וכיוצ"ב, יש משמעות, ולטובת שניהם להגיע להסכמות.
חרף ניהול ההליך המשפטי, הצדדים עדיין מתגוררים יחדיו, והלכה למעשה, נראה, כך על פי עדותם, כי ממשיכים לנהל את החיים המשותפים, באותה המתכונת שניהלו עובר להליכים, לרבות בהתנהלות הכלכלית שלהם. אגב, לא מן הנמנע כי גם לאחר מתן פסק הדין ימשיכו באותה הדרך. . אשר על כן ועל מנת שלא להסלים את מערכת היחסים, ואולי אף יהיה בכך לסייע לצדדים לממש את פסק הדין, אינני עושה צו להוצאות. התובעת רשאית להגיש פסיקתא לבית המשפט, בקשר לרישומה כבעלים של 25% מהזכויות בבית המגורים.
