המחקר מתאר מצבים שבהם מעורבות קהילתית עמוקה – לעיתים מתוך רצון להגן על זהות הילד – מובילה ללחצים על ההורה, על הילד ואף על גורמי הרווחה. בתוך כך, תסקירי עו״ס לסדרי דין הופכים לכלי מרכזי בקביעת זמני שהות והסדרי קשר, אך גם למוקד מחלוקת, במיוחד כאשר קיימת היכרות קהילתית העלולה לעורר חשש לניגוד עניינים.
הדין הישראלי קובע כי טובת הילד היא השיקול העליון, ואורח חייו של ההורה כשלעצמו אינו שיקול מכריע. אולם בפועל, שינוי באורחות החיים – במיוחד בחברות סגורות – משפיע ישירות על ההכרעה. המחקר חושף פער בין עמדת משרד הרווחה, שאינו רואה צורך בפרוטוקול ייעודי, לבין עמדת ארגוני החברה האזרחית, הקוראים למענים מותאמים ולצמצום השפעות חיצוניות.
מדובר באתגר משפטי-חברתי מובהק, שמחייב חשיבה מחודשת על איזון בין זהות, קהילה וזכותו הבסיסית של ילד לקשר עם שני הוריו.
