מריבות הן לחם חוקו של כל קשר זוגי. אין זוגיות שלא פוגשת קונפליקט – החיים מזמנים אינספור אתגרים, חילוקי דעות, לחצים ורגישויות. אלא שבזוגות שונים, המריבה לובשת צורה אחרת. אצל זוג אחד – דיבור חם, צעקות, לפעמים דמעות. אצל אחר – שתיקה, נתק, מבט שמוסט הצידה. ולמרות מה שמקובל לחשוב, מחקרים עדכניים מראים כי דווקא השתיקה – לא המריבה הקולנית – היא זו שמנבאת גירושין.
השתיקה הזוגית אינה ריק. היא שפה. היא מבע. אך לא תמיד היא מכילה חמלה או הקשבה. לעיתים היא מעבירה את המסר הקשה ביותר: "אתה לא קיים עבורי", או לחלופין: "אני כל כך פגוע, שאין בי אפילו מילה". השתיקה עלולה להיות לא פחות אלימה מצעקה. היא יוצרת קיר בלתי נראה, משדרת ייאוש, ניתוק, קיפאון.
שתי שתיקות – שני עולמות
אמנם נאמר "שתיקה שווה זהב", אך אמירה זאת מתאימה רק כאשר השתיקה היא חלק מ"פסק זמן", שהזוג ביחד גזר על עצמו. בזוגיות בריאה, השתיקה עשויה לשמש כלי טיפולי. "פסק זמן" שנלקח בהסכמה הדדית ומהווה מהלך בוגר: מרחב זמני לרגיעה, עיבוד, עיכול. בני הזוג בוחרים להתכנס לתוך עצמם כדי לשוב לדיאלוג נקי, בלי הסלמה או פגיעות מיותרות. זו שתיקה מתוכננת, אחראית, ואפילו מקרבת.
אבל ישנה שתיקה אחרת – שקט רועם, חד צדדי. שתיקה שננעלת על דלתות הבית ומשאירה את השותף או השותפה בחוץ. זו שתיקה שמענישה, משתיקה, מכווצת. שתיקה כזו לא מאפשרת הידברות, אלא יוצרת נתק רגשי הולך ומעמיק. פעמים רבות היא מעצבת דינמיקה של מנצח מול מפסיד, במקום שותפות הדדית. ודווקא שתיקה זו – נדמית כלפי חוץ כשקט ושלווה – מרעילה את הקשר מבפנים.
ולכן, לפני שאתם משתתקים – שאלו את עצמכם: האם זו שתיקה שמקדמת אותנו, או שזו שתיקה שמפרקת? האם היא גשר – או חומה?
כי בסופו של דבר, כפי שאביב גפן היטיב לשיר:
"השתיקה שלי היא הצרחה הכי גדולה שבי.
השתיקה שלי, היא הכאב הכי כואב אצלי."
השותק כשותק-עבר
השתיקה הזו, חשוב להבין, אינה נוצרת בריק. היא נלמדת. פעמים רבות מדובר בהרגל שנרכש בילדות – בבית שבו דעה שונה נענתה בכעס, שתיקה, או דחייה. הילד לומד שכאשר הוא מביע רגש – הוא נפגע. וכך, עם השנים, הוא מאמץ מנגנון הגנה: נסיגה, סגירות, שתיקה. זהו הישרדות, לא בחירה.
הפסיכואנליטיקאי הבריטי Sabbadini טען ש"השתיקה נושאת תקווה סמויה שהשני יבין – בלי מילים – את מה שאני מרגיש." אך זוהי תקווה שברירית. כי בן הזוג אינו קורא מחשבות. במקום להבין – הוא מרגיש דחוי. וכך, נבנה חיץ, יום אחרי יום, שתיקה אחרי שתיקה.
האם יש דרך חזרה?
בוודאי שכן. אבל היא דורשת אומץ. לא רק לדבר – אלא גם להקשיב. בני זוג צריכים להסכים לדבר, גם כשקשה, גם כשכואב. להתווכח, לבטא, לשחרר. מריבה בריאה היא לא סכנה – היא כלי. היא משחררת מתחים, פותחת ערוצים, מאפשרת מציאת פתרונות.
אבל שתיקה? שתיקה לעיתים קרובות היא רק הסוואה לאי-פתרון, לסבל סמוי, לפער הולך ומתרחב.
תקשורת – המפתח לזוגיות מיטיבה
על בני הזוג לדעת ששתיקה אינה פתרון, אלא הבעיה עצמה. כדי לקיים זוגיות טובה וארוכת טווח, יש צורך בתקשורת שוטפת ואותנטית השומרת על כבוד הדדי. בני הזוג צריכים לדעת לנהל את התקשורת ביניהם תוך שמירה על כבוד של כל אחד מהם, דרך המילים, טון הדיבור וההתנהגות. הם צריכים להרגיש בנוח אחד עם השני ולשמוח על ההזדמנות לתקשר.
בני זוג אינם צריכים לפחד מהמילים. עליהם ללמוד כיצד לנהל שיחה – מתוך הקשבה, סקרנות, ושמירה על כבוד הדדי. לא כל מילה צריכה להיאמר, אבל כל תחושה ראויה להישמע. זוגיות בריאה נבנית על היכולת להרגיש בנוח אחד עם השנייה – גם כשלא מסכימים. גם כשהלב כואב.
ולכן, לפני שאתם משתתקים – שאלו את עצמכם: האם זו שתיקה שמקדמת אותנו, או שזו שתיקה שמפרקת? האם היא גשר – או חומה?
ומה לומדים מזה – גם אחרי הגירושים
למי שכבר עבר פרידה – חשוב לזכור: שתיקה לא שומרת על שלום בית, אלא לעיתים שוחקת אותו מבפנים. אם במערכת היחסים הקודמת השתיקה תפסה מקום מרכזי – שלכם או של בן הזוג – זו הזדמנות להתבונן וללמוד. לעתים לא שמים לב עד כמה הימנעות משיחה כנה פוגעת בקשר, עד שהדברים קורסים.
הגירושין, כואבים ככל שיהיו, יכולים להפוך לנקודת מוצא חדשה. בזוגיות הבאה תוכלו לבחור אחרת – לנסות לדבר גם כשזה מפחיד, לשים מילים על כאב, ולבנות דיאלוג שמבוסס על הקשבה ולא על שתיקה.
כי זוגיות בריאה לא נמדדת בהיעדר מריבות – אלא ביכולת לדבר גם כשהלב כואב.
כתבה: רונית כהן זמורה,
מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת ופסיכותרפיסטית
אתר: ronitzmora.co.il
מחברת הספר: "תחנות החיים של הזוגיות"
