תביעה שתבעו ילדיו של מנוח בנוגע לדירת מגורים של רעיית אביהם השנייה שהיא גם למעשה אחיינתה של אשתו הראשונה נידונה באשדוד אצל סגנית הנשיאה ענת אלפסי טענתם המרכזית של הילדים הייתה כי רישום הדירה נעשה מטעמי נוחיות בלבד השופטת חשבה אחרת ובכך הגיעה להכרעה כי מה ששלה שלה ומה ששלו שלו.
המנוח בצוואתו פירט לפרטי פרטים את עיזבונו ואופן החלוקה אשר כלל בין היתר את הקלנועית ששימשה אותו ואוסף בולים שהיה שייך לו .
בהעדר הסכם ממון אשר יבהיר באופן ברור את הרכוש המשותף של השניים ואף פרטי הפרטים בצוואה הכריעה אלפסי לדחות את התביעה ולקבל את טענות האלמנה כי הבית במושב שייך לאב בעוד דירת המגורים לה מתייחסת התביעה שייכת לאלמנה
בנימוק ההכרעה ציינה אלפסי שבהעדר הסכם ממון שנחתם בין המנוח והנתבעת – חל עליהם הסדר איזון המשאבים הקלאסי שבחוק יחסי ממון, ובעוד האלמנה רכשה את הנכס טרם הנישואין שהרי הוא שייך לה .
32 שנות נישואין ללא עריכת הסכם ממון וללא איזכור המתייחס בצוואה לדירת המגורים מבהיר הלכה למעשה את חלוקת הרכוש בין בני הזוג בדרך ההתנהגות. בסיכום פסק הדין ציינה את מסקנתה :
"המסקנה העולה מן הדברים הללו היא פשוטה: המנוח והאלמנה גם יחד ראו בדירה הרשומה בבעלות רעייתו בנס ציונה כרכושה שלה, משך כל שנות הנישואין. מדובר בנכס שנרכש טרם הנישואין, נרשם בבעלותה שלה, שימש לפרנסתה וכך ראה אותו המנוח גם בצוואתו. הראיות שהביאו התובעים, ילדי המנוח, אין בהן כדי לסתור את כוונתו המפורשת והברורה של המנוח עצמו. אין ספק כי אילו ניתן היה לשאול את המנוח לפשר הבעלות בדירה זו, היה משיב כי מדובר בדירת רעייתו."
מה שכן ראוי עוד לצילוםציין בשבחה של אלפסי שלא פסקה הוצאות בשל התנהלות ההליך של הצדדים ובאי כוחם.
