רישום הנכס כבר ברישומו נרשם בחלקים שונים כאשר 80% ממנו שייכים לאשה ורק 20 % שייכים לגבר שינוי שנערך ע"י שניהם בשנת 2014 ברישום המקרקעין בהם ניתנים לגבר עוד כ20% מהנכס כך שבמצב דברים זה עפ"י הרשום היחס הוא 40% לגבר ו 60% לאשה .תוספת זו היא העיקר אליו מתייחס השופט ליאור ברינגר בפסק הדין .
מהנתונים עולה כי מדובר בזוג לשעבר עם שני ילדים (בני 18,15) כאשר לתוספת המוזכרת האשה מעלה טענות בדבר מרקם היחסים הכופה מצד הבעל והתוספת עליה הסכימה ניתנה תחת לחץ ולא מרצון חופשי . הלוואה אשר לו הייתה זקוקה היא שהובילה אותה בעקבות דרישת הבנק לשעיבוד הבית והסכמתו לכך ניתנה על תנאי התוספת.
השופט ברינגר אינו מקבל את טענות האשה מאחר והוא מספק את הרקע הנוסף והדירה הנוספת השייכת לאשה בנוסף להתייעצות עם משרד עורכי דין ידועי שם בנוגע לתוספת המדוברת שם יכלה האשה לשעבד את החלק היחסי לו נדרשה ע"מ לקבל את ההלוואה הרצויה .
בנוסף לזאת ובהמשך פסק הדין מפורטים זכויות נוספות וחלקים נוספים השייכים לבני הזוג כאשר כל צד מנסה לנכס לעצמו חלקים גדולים יותר השופט ליאור ברינגר שדן במקרה מפרט מדוע טענות כאלו מתקבלות וכאלו שנשללות אך משאיר את הגבר שמיוצג באמצעות עורכת דינו איימי בכור בוני המוכרת באולמות המשפט של דיני המשפחה שבעי רצון נוכח בית המגורים שנראה שהוא עיקר התביעה .
עוד הוא מנמק מדוע העדות אשר ניתנה ע"י אם האשה היא בעייתית כאשר מדובר בהתנהגות מחפירה כלפי ביתה שהרבתה לטוס עימה לחו"ל ושם שפכה את אשר על ליבה בנוגע ליחס הבעל כלפיה .כאשר מדובר בכלל על הרכוש וחלוקתו בין יתר הדברים שפסק ברינגר מזונות זמני שהות ושימוש מדור את מזונות האשה הוא דוחה . ובסוף שולח את באי כח הצדדים לעבודה נוספת בדמות כינוס הנכסים.
