בנובמבר 2018 עורר פסק דין שנפסק על ידי בג"ץ מהומה תקשורתית. בפסק הדין,
שלעתיד ייקרא "בג"ץהאישה הנואפת" או "בג"ץ הבוגדת", דחו השופטים ברוב של שניים מול אחד את עתירתה
של אשה נגד
בית הדין הרבני הגדול בירושלים, בעקבות פסק דין שפסק בעניינה. מה שהביאה לסערה בתקשורת הייתה
התייחסות משפטית מצד שניים מן הדיינים בבית הדין הגדול לבגידה של האישה בבעלה. בעתירת האישה
נטען כי בית הדין הרבני מעל בתפקידו, ופסק בסכסוך רכושי במסגרת גירושין על פי המשפט העברי ולא על
פי חוק המדינה והפסיקה, כפי שהוא מונחה לעשות. עקב דחיית העתירה, התקוממה התקשורת על בית המשפט העליון.
במרכז הדיונים עמד בית מגורים שבו חיו בני הזוג במשך כמעט כל זמן נישואיהם, משך זמן של כ25-
שנים. בית המגורים המדובר נבנה על מגרש שאותו קיבל הבעל בירושה טרם נישואי השניים, והוא נבנה
בעסקת "קומבינציה" עם קבלן הבנייה, שקיבל תמורת בניית הבית שלושה רבעים מן המגרש, כך
שלמעשה, הן המגרש והן הבית מקורם באותה ירושה שקיבל הבעל. בנוסף, הבית היה רשום תחת הבעל
בלבד במשך כל תקופת הנישואין. במרוצת הזמן שיפץ הזוג את הבית במאמצים משותפים )אך מכספו של
הבעל(, וחי בו חיי נישואין תקינים.
בפברואר 2013 הגיש הבעל תביעת גירושין לביה"ד הרבני האזורי בחיפה, וכרך עימה תביעה לחלוקת
רכוש. בית הדין פסק כי בית המגורים המדובר נחשב לנכס משותף, עקב מגורים משותפים במשך שנים,
השקעה משותפת בשיפוץ הבית ודברים שאמר הבעל במשפט אחר, ועם התרת הנישואין יש לחלק את
שוויו באופן שווה בין שני בני הזוג. משמעות הדברים היא שעל הבעל היה לשלם מחצית משווי הבית
לאישה. הבעל, בעקבות זאת, הגיש ערעור לביה"ד הגדול בירושלים על מנת שישנה את פסק דינו של ביה"ד
בחיפה. לטענת הבעל, הוא מעולם לא תכנן לשתף את בית המגורים עם אשתו לשעבר. בנוסף, טען הבעל כי
אשתו בגדה בו עם גבר אחר במהלך החודשיים האחרונים לנישואיהם. ביה"ד הגדול קיבל את טענות
הבעל, פרך את טענות ביה"ד האזורי, ופסק כי בית המגורים כולו יישאר בחזקת הבעל.
להמשך קריאת המחקר לחצו על המקור
