מאת:גילי פוגל
הרקע: זוגיות, מחלה והחלטה שאין ממנה דרך חזרה
הסיפור שמאחורי ההחלטה אינו מתחיל בבית המשפט, אלא בקשר זוגי שנוהל במשך מספר שנים ללא נישואין. במהלך הקשר חלתה האישה במחלת סרטן קשה, שחייבה טיפולים רפואיים אגרסיביים. עוד בטרם החלה הכימותרפיה, פנו בני הזוג לייעוץ רפואי לצורך שימור פוריות.
במסגרת זו נחתם מסמך שהוסדר על ידי המרכז הרפואי, בוצעה שאיבת ביציות מגופה של האישה, ובמקביל נמסר זרעו של בן זוגה. בסופו של ההליך הופרו שלוש ביציות בלבד. בהמשך, ולאחר קבלת המלצה רפואית, הופסקו טיפולי שימור הפוריות, והאישה עברה כריתת רחם. בדיעבד, התברר כי מדובר היה בהזדמנות היחידה להורות גנטית.
הפרידה – והבקשה להשתמש בעוברים
לאחר שהאישה החלימה, הקשר הזוגי הסתיים. זמן קצר לאחר הפרידה ביקשה האישה לעשות שימוש בעוברים המוקפאים. בן הזוג סירב. בהמשך השנים חזר הסירוב ונשנה, גם לאחר שנישא והקים משפחה אחרת.
מנקודת מבטו, ההסכם עליו חתם איפשר לו לחזור בו מההליך, ולא ניתנה הסכמה להבאת ילד לעולם לאחר פירוק הקשר הזוגי. מנקודת מבטה, אותם עוברים היו ההזדמנות האחרונה להפוך לאם.
ההליכים המשפטיים
האישה פנתה לבית המשפט לענייני משפחה, אשר קיבל את תביעתה ואפשר לה לעשות שימוש בעוברים. בית המשפט המחוזי הפך את ההחלטה, וקבע כי ללא הסכמת הגבר לא ניתן להתקדם.
בערעור לבית המשפט העליון התקבלה עמדת האישה בדעת רוב. נקבע כי בנסיבות החריגות של המקרה חל על הגבר השתק מחמת מצג, בין היתר בשל כך שבעת ההחלטה להפרות את הביציות – בשלב קריטי ובעל השלכות בלתי הפיכות – היו לו לבטים מהותיים באשר להמשך הקשר, אך הוא לא שיתף בהם את האישה.
הבקשה לדיון נוסף: ניסיון לעצור את ההליך
לאחר פסק הדין הגיש הגבר בקשה לקיום דיון נוסף – הליך חריג ונדיר. לטענתו, פסק הדין קובע הלכה חדשה: כזו שמאפשרת לגבור על הסכם כתוב באמצעות שתיקה, מטילה חובת גילוי במערכות זוגיות, ופוגעת ביציבות הסכמי פריון. עוד נטען כי ההכרעה פותחת פתח לשימוש בעוברים באמצעות פונדקאות בניגוד לחוק.
בד בבד הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע, שנועדה לעצור את המשך ההליך עד להכרעה בבקשה לדיון נוסף.
ההכרעה: לא כל תוצאה קשה היא הלכה
הנשיא יצחק עמית דחה את הבקשה. בהחלטתו קבע כי אף שמדובר בפרשה אנושית קשה ובעלת השלכות מרחיקות לכת על הצדדים – אין מדובר בהלכה חדשה המצדיקה דיון נוסף.
עמית הדגיש כי הדיון הנוסף אינו ערעור נוסף, ואינו מיועד לבחינה מחודשת של יישום הדין במקרה קונקרטי. דוקטרינת ההשתק ותום הלב אינן חידוש בדין הישראלי, והיישום שנעשה בפסק הדין הקודם נשען על נסיבות ייחודיות וחריגות, שאינן יוצרות כלל משפטי מחייב לעתיד.
עוד צוין כי חלק מהנמקות בפסק הדין הקודם הן בגדר דעת יחיד, שאינן יוצרות הלכה, וממילא אינן יכולות להצדיק דיון נוסף.
ומה לגבי הפונדקאות?
נקודה מרכזית בהחלטתו של הנשיא עמית היא ההבהרה כי בית המשפט העליון לא קבע הסדר פונדקאות אופרטיבי, לא אימץ מתווה מחייב, ולא הכריע בשאלת ניתוק זיקת ההורות.
כל ההתייחסות לפונדקאות, כך נקבע, נגעה לשאלה משנית ביחס למחלוקת העיקרית – עצם האפשרות לעשות שימוש בעוברים. משכך, נדחתה גם הטענה כי נפגע חוק הפונדקאות או כי נקבע תקדים עוקף חוק.
סיום מאבק משפטי ממושך
בסיום ההחלטה עמד הנשיא עמית על כך שההליך נמשך למעלה מחמש שנים, התנהל בשלוש ערכאות, ועסק בסוגיה רגישה במיוחד. בשים לב לכך, נקבע כי הגיעה העת לסיים את ההתדיינות.
הבקשה לדיון נוסף נדחתה, וכפועל יוצא נדחתה גם הבקשה לעיכוב ביצוע. לא נפסקו הוצאות.
השורה התחתונה
העליון לא קבע כיצד ימומש ההליך, ולא שרטט מסלול חדש בדיני הפריון – אך קבע דבר אחד ברור:
גורל העוברים המוקפאים לא ייפתח מחדש.
ההליך לא נעצר, וההכרעה שניתנה נותרה על כנה – כתוצאה של מקרה אנושי חריג, ולא כתקדים כללי.
