מאת:גילי פוגל
ההליך נסב סביב חברה שהוקמה בשנת 2017 לצורך רכישת מפעל לייצור מזרנים. האב, המתגורר בארצות הברית מזה כעשור, ניהל את המו״מ לרכישה, אך מי שנרשם כבעל המניות היחיד הוא הבן. תמורת העסקה – כ־250 אלף שקל – שולמה משלושה מקורות: שליש מהאב, שליש מהבן, והיתרה באמצעות הלוואה שנטלה החברה.
עם החרפת היחסים בין השניים, עתר האב לבית המשפט לענייני משפחה בטענה כי חרף הרישום הפורמלי, מחצית מהמניות מוחזקות עבורו בנאמנות. לדבריו, הכוונה המשותפת הייתה לשותפות שווה, והעובדה שהמניות נרשמו על שם הבן בלבד נבעה משיקולים טכניים.
אלא שהטענה הזו נדחתה כבר בערכאה הראשונה. נקבע כי לא הוכחה נאמנות – לא מפורשת ואף לא משתמעת. אמנם נוסח הסכם נאמנות, אך הוא לא נחתם מעולם, ומכאן המסקנה כי האב בחר להעביר את חלקו כמתנה. על קביעה זו הגיש האב ערעור למחוזי.
בלב הערעור עמדה שיחת טלפון שהתקיימה בין האב לבן בשנת 2020, במהלכה אמר הבן: “אתה שותף חמישים אחוז ואני שותף חמישים אחוז”. לטענת האב, מדובר בהודאה ברורה בבעלותו על מחצית מהמניות. עוד טען כי הסכם הנאמנות לא נחתם מסיבה טכנית בלבד – דרישות מסמכים מצד עורך דינו, שלא ניתן היה להשלים ממדינת מגוריו.
מנגד, הבן טען כי הדברים הוצאו מהקשרם, וכי כוונתו הייתה לשותפות ברווחים בלבד – לא בבעלות במניות. עוד הודגש כי עצם אי־חתימת הסכם הנאמנות מלמדת על זניחתו, וכי בצוואת האב אין כל אזכור למניות החברה – נתון המחזק את המסקנה שמדובר במתנה.
עמדת הרוב במחוזי, מפי השופטים נפתלי שילה ו־עינת רביד, דחתה את הערעור. נקבע כי פסק הדין נשען על תשתית עובדתית רחבה: רישום המניות על שם הבן בלבד, היעדר הסבר מניח את הדעת מצד האב, אי־חתימת הסכם הנאמנות, והעובדה שהמניות אינן מוזכרות בצוואתו. במכלול נסיבות אלה, נקבע כי האב לא הצליח לסתור את חזקת המתנה.
השופטים הכירו בכך ששיחת הטלפון אכן יוצרת רושם ראשוני של שותפות, אך קיבלו את הסבר הבן שלפיו מדובר בהתייחסות לחלוקת רווחים ולשכרו כמי שעובד בפועל במפעל – ולא להחזקה קניינית במניות.
בדעת מיעוט סבר השופט גרשון גונטובניק כי אותה שיחה מהווה “ראיה חותכת” שמצדיקה להכיר באב כבעל מחצית מהמניות. ואולם, עמדתו לא התקבלה.
את הבן ייצג בהליך עו״ד יריב מדר, שטען כי הדין אינו נבחן על פי אמירות בעל־פה אלא על פי ראיות אובייקטיביות: רישום, מסמכים והתנהלות עקבית לאורך זמן. קו זה התקבל הן בערכאה הראשונה והן בערעור.
התוצאה הסופית ברורה: הבן נותר בעל המניות היחיד בחברה. מעבר לסכסוך המשפחתי, פסק הדין משגר מסר חד לעולם העסקים המשפחתיים – ללא הסדרה משפטית ברורה וחתומה, גם שותפות שמוצהרת בקול רם עלולה להישאר מחוץ לספרי החברה.
