מערכת היחסים שלכם אינה מתקיימת בחלל ריק, לא בזמן שאתם חיים יחד, ולא אחרי שנפרדתם. היא נוכחת בכל שדה בחיי המשפחה, ובמיוחד בעולמם של הילדים.
כאשר הבית מתמלא במריבות, שתיקות קרות, ניכור רגשי או סכסוכים שנמשכים גם לאחר הגירושין, ההשפעה על הילדים עמוקה וארוכת טווח. היא עלולה ללוות אותם אל תוך הבגרות ולעצב את דפוסי האהבה, האמון והזוגיות שלהם.
אבל גם כשהמצב קשה, אין זה סיפור אבוד. מחקרים עדכניים מראים שאפשר למתן את ההשלכות, גם אם רק הורה אחד מצליח להיות שם בשביל הילד, בנוכחות אמפתית, חמה וקשובה.
הורים המנהלים זוגיות רוויית קונפליקטים, או כאלה שהקונפליקט נמשך גם אחרי הגירושים, מתקשים להשאיר את ילדיהם מחוץ למעגל המריבות. עליהם לדעת כי המחיר שילדים משלמים על חשיפה ממושכת לסכסוך הוא כבד מנשוא ומשאיר בהם עקבות לכל חייהם. אולם גם במצבים כאלה יש דרך לצמצם את הנזק.
בזמנים אלו, שבהם שיעור הגירושין עולה וזוגות רבים מתקשים לשמור על מערכת יחסים תקינה, ילדים רבים מוצאים עצמם חשופים למתחים ולמאבקים בין הוריהם. דרכם הם בונים את המודל הזוגי שלהם, והאופן שבו ינהלו מערכות יחסים בבגרותם מושפע עמוקות ממה שראו וחוו בילדותם.
על אף שהילדים חשופים למערכת יחסים קלוקלת, יש מה לעשות כדי לאפשר להם עתיד זוגי טוב ובריא יותר.
יש זוגות שמגיעים לטיפול בשלב שבו כבר ברור להם שאין דרך להציל את הזוגיות, אך הם מבקשים לוודא שהפרידה לא תהרוס את נפשם של ילדיהם. לסכסוך זוגי מתמשך, בין אם בתקופת הנישואים ובין אם לאחר הפרידה, עלולה להיות השפעה דרמטית על הילד. מחקרים מראים כי הוא עלול לגדול להיות מבוגר שמוצא את עצמו שוב ושוב במערכות יחסים אלימות או פוגעניות.
עם זאת, מחקר חדש מצא שאפשר למזער את ההשפעות השליליות של חשיפת הילד לסכסוך ההורי על ידי כך שאחד ההורים מגלה כלפיו חום, רוך ואכפתיות.
המחקר של פרופ’ ג’ניפר ליווינגסטון ואחרים מצא כי ילדים בגיל ההתבגרות שיש להם יחסים תומכים ואוהבים עם אימם, יהיו מעורבים פחות במערכות יחסים מתעללות בבגרותם – גם אם חיו בבית שבו ההורים היו מסוכסכים.
המחקר, שפורסם ב־Journal of Interpersonal Violence, בדק משפחות שבהן אחד ההורים היה אלכוהוליסט (ברוב המקרים האב), ובחן את התנהגות הילדים בגיל ההתבגרות. נמצא כי על אף שילדים אלה נחשפו לקונפליקטים זוגיים קשים, לא כולם פיתחו דפוסי יחסים אלימים בבגרותם. במקרים שבהם האם גילתה חום ותמיכה רגשית בילד, נבנה מנגנון הגנה שמנע את שחזור האלימות ביחסים העתידיים.
המחקר מצביע על כך שילדים אינם יכולים לשאת בו-זמנית גם קונפליקט זוגי חריף וגם חסך הורי. כשהאם מצליחה לשמור על קשר רגשי חיובי עם הילד, גם בתוך סערת הסכסוך, היא מסייעת לו לפתח דימוי עצמי בריא ויכולת פתרון בעיות. לעומת זאת, ילד שגדל להורים במערכת יחסים פוגענית, שבה אין חום, עקביות ותמיכה, מתקשה לבנות אמון, עלול לפתח דימוי עצמי פגוע, ולעיתים מוצא עצמו במערכות יחסים מתעללות עם בני זוג בעתיד.
חשיבות ההבנה והמחקר
החוקרים איששו באמצעות ממצאיהם תיאוריות פסיכולוגיות רבות על יחסי אם-ילד, ובראשן תיאוריית ההתקשרות של הפסיכולוג הבריטי ג’ון בולבי. לפי בולבי, הילד לומד לווסת רגשות שליליים ולפתח אמון בעולם מתוך הקשר עם הדמות המטפלת בו. ההורים הם דמויות המפתח שבאמצעותן הילד בונה את “מפת העולם הרגשי” שלו.
כאשר הילד גדל לצד הורה שמספק לו “בסיס בטוח”, שזה דמות זמינה, חמה ותומכת, הוא לומד להרגיש מוגן ולחקור את העולם בביטחון. זהו הבסיס שיאפשר לו בעתיד לקיים קשרים אינטימיים וקרובים. לעומת זאת, כאשר הבית רווי קונפליקטים, וההורים טרודים כל-כולם במאבקים זה עם זה, הם מתקשים לפנות משאבים רגשיים לקשר עם הילד. כך נפגעת תחושת הביטחון הפנימית שלו, והדבר מתבטא בתסכול, כעס, ולעיתים בהתנהגות אלימה או בהימנעות מקשרים רגשיים.
כיצד ניתן למתן את ההשפעות השליליות
לממצאי המחקר יש משמעות מעשית עצומה, והם מאשרים את הנראה שוב ושוב בחדר הטיפולים. בעידן שבו אחוזי הגירושין גבוהים, והמתחים בין ההורים נמשכים לעיתים שנים לאחר הפרידה, חשוב לזכור כי גם בתוך הקושי, ניתן לעשות תיקון.
הורים גרושים או פרודים רבים עסוקים במאבקים סביב משמורת, רכוש או רגשות פגועים, והילדים מוצאים עצמם “שותפים בעל כורחם” במאבק. כשההורים שקועים בכאבם ובכעסם, הם עלולים לא לראות את מצוקת הילד. הילד מצדו יחפש דרכים לשחרר את הלחץ, לעיתים בהתנהגות אלימה, בפגיעה עצמית, בהתנתקות רגשית או במקרים קיצוניים אף בניכור הורי. כל אחת מהתגובות האלה היא קריאת עזרה.
הורים שלא יתעשתו בזמן, ימשיכו לשקוע במאבקים בינם לבין עצמם, והילדים יישאו את הצלקות. אך גם אם רק אחד מההורים מתעורר ומחליט לראות את הילד באמת – יש בכך הצלה גדולה. מספיק הורה אחד אמפתי, אוהב ונוכח, כדי ליצור לילד סיכוי אמיתי לעתיד רגשי טוב יותר.
מה עושים בטיפול
בטיפול, מטרתי היא לעורר בהורים את אותה אהבה בסיסית, כמעט אינסטינקטיבית, לילדם. אני שואלת: “האם היית מוכן לוותר על איבר מגופך כדי להציל את ילדך?” אין הורה שישיב בשלילה. ברגע שההורה מתחבר מחדש למקום האוהב הזה, אפשר להתחיל לבנות גשר רגשי בינו לבין הילד גם כשהקונפליקט הזוגי עוד בעיצומו.
המסר המרכזי הוא פשוט אך חיוני: גם אם הזוגיות התפרקה, ההורות נותרת משותפת. הילד זקוק לבסיס בטוח – מקום שבו יוכל לחוש אהוב, מובן ומוגן, גם כשהוריו כבר אינם יחד.
הורים רבים מאמינים שהזמן ירפא הכול, אך זה לא תמיד נכון. הסכסוך הזוגי עלול להיעלם עם השנים, אך ילד שגדל ללא תחושת ביטחון והחזיק מעמד רק באמצעות שרידות – יישא את הפצע הזה לתוך חייו הבוגרים.
לכן, גם אם נדמה שהמאבק הזוגי גזל מכם את כל האנרגיה, השקיעו את מה שנותר בלחבק את הילד, להקשיב לו, להיות שם באמת. כי המריבות יישכחו, התיקים המשפטיים ייסגרו, אבל הילד שלכם יישאר עם תחושת הביטחון או עם חסרונה – לכל חייו.
כתבה: רונית כהן זמורה,
מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת ופסיכותרפיסטית
אתר: ronitzmora.co.il
מחברת הספר: "תחנות החיים של הזוגיות"
