פסק הדין שניתן בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה אינו עוסק רק במספרים – אלא בעיקר באמינות. האם, שהגישה את תביעת המזונות בשם הקטין, ביקשה לבסס חיוב גבוה כלפי האב, תוך הצגת תמונה של הוצאות משמעותיות ונטל כלכלי כבד המוטל עליה.
אלא שכבר במהלך דיון ההוכחות החלה התמונה להתערער.
בחקירתה הנגדית התגלו פערים בין תצהיר העדות הראשית לבין הדברים שנאמרו בפועל. בית המשפט לא נותר אדיש לכך, ובפסק הדין אף מצא לנכון לתאר את התנהלותה במילים חריפות. באחד הקטעים הבולטים ציינה השופטת כי כאשר נשאלה האם על סוגיות מהותיות, היא פשוט "מילאה פיה מים" – ביטוי המעיד על הימנעות ממתן תשובות ברורות בסוגיות קריטיות לבירור האמת.
לכך התווסף נתון משמעותי נוסף: האם לא הביאה אף עד מטעמה שיתמוך בגרסתה. היעדר חיזוק ראייתי, לצד הסתירות שהתגלו, פגעו באופן ממשי במשקל שניתן לטענותיה.
אחד הנושאים המרכזיים שנבחנו לעומק בפסק הדין הוא סוגיית הקצבה שמקבל הקטין בשל צרכיו. בית המשפט בחן בקפדנות את עצם קבלת הקצבה, היקפה והשפעתה על חלוקת הנטל הכלכלי בין ההורים. מהדיון עלה כי מדובר במשאב כלכלי שיש להביאו בחשבון בעת קביעת המזונות, ולא להתעלם ממנו כפי שניסתה האם לעשות או לכל הפחות לא להבהיר את מלוא היקפו.
לצד הביקורת על האם, בית המשפט גם לא התעלם מהתמונה הכוללת: האב משתכר שכר גבוה, והקטין מצוי בעיקר בחזקת האם, כך שנטל הגידול היומיומי רובץ עליה באופן כמעט מלא. נתונים אלו היוו שיקול מרכזי בעצם החיוב במזונות – גם אם לא בסכומים שנתבעו.
בסופו של יום, השופטת לירון זרבל קדשאי ערכה איזון בין כלל הנתונים: מחד, צרכי הקטין והעובדה כי האם נושאת בעיקר הטיפול; מאידך, הסתירות בגרסתה, היעדר הוכחות מספקות והקצבה המשולמת עבור הקטין.
התוצאה: חיוב האב במזונות בסך 2,000 ש"ח בלבד – סכום הנמוך מהסכום הזמני שנקבע בתחילת ההליך ועמד על 2,700 ש"ח. בנוסף נקבע מנגנון לחלוקת הוצאות חריגות בין ההורים בהתאם להצגת אסמכתאות.
