התכתבות אינטימית עם גבר אחר, תביעת גירושין שהגישה האישה ומחלוקת על האחריות למשבר הזוגי עמדו במרכז פסק דין של בית הדין הרבני האזורי בבאר שבע. אלא שההכרעה לא הסתיימה בקביעה פשוטה של זכאות לכתובה או שלילתה: בית הדין הבחין בין חומרת ההתכתבות לבין משמעותה ההלכתית, ובין האפשרות לחייב את הבעל בתשלום לבין האפשרות להוציא מהאישה כספים המצויים בידיה.
בהרכב ישבו אב בית הדין, הרב אליהו אריאל אדרי, והדיינים הרב אברהם חשאי והרב ישועה רטבי. לפניהם נדונה תביעת כתובה בסך 555,000 שקל, לאחר שהצדדים התגרשו בהסכמה.
נישואים ממושכים, גרסאות סותרות
בני הזוג היו נשואים כ־24 שנים ולהם ארבעה ילדים. האישה הגישה את תביעת הגירושין והעלתה שורת טענות נגד בעלה. לפי פסק הדין, הטענה המרכזית הייתה כי במשך שנה לפחות לפני הגירושין לא התקיימו ביניהם יחסי אישות.
בשאלת האחריות לכך הציגו הצדדים גרסאות הפוכות: האישה טענה שהבעל הוא שנמנע מקיום היחסים, ואילו הבעל טען שהאישה היא שסירבה. המחלוקת הזו הייתה משמעותית לדיון בכתובה, משום שלא די לברר מי הגיש את תביעת הגירושין; יש לבחון גם מי הביא בפועל לפירוק הנישואים.
לכך נוספה התכתבות בין האישה לבין גבר אחר, שנערכה כשנתיים לפני הגירושין. בית הדין תיאר את תוכנה במילים חריפות: ״תוכן מזעזע שאין הכתב יכול לסובלו״. בהתכתבות הביעו השניים רצון לקיים יחסי אישות, אך לא התייחסו ליחסים שהתקיימו ביניהם בעבר. בפני הדיינים הוצגה התכתבות אחת בלבד.
האישה טענה כי מעולם לא קיימה קשר עם גבר אחר מלבד בעלה, וכי ההתכתבות נועדה לעורר את קנאתו ולמשוך את תשומת לבו. הגבר שעמו התכתבה זומן לעדות, הכחיש גם הוא שהתקיימו ביניהם יחסי אישות והציג הסבר דומה.
ההסבר נדחה, אך ההתכתבות לא הספיקה לשלילת הכתובה
בית הדין לא קיבל את ההסבר שלפיו ההתכתבות נועדה לשקם את הקשר הזוגי. הדיינים קבעו שאין היגיון בטענה שהתכתבות כה חמורה תתרום לשלום הבית.
עם זאת, דחיית ההסבר לא הובילה אוטומטית לשלילת הכתובה. בית הדין בחן אם תוכן ההתכתבות מקים עילה הלכתית של ״מעשה כיעור״ שיש בה כדי להפסיד את הכתובה, והדגיש את ההבחנה בין הבעת רצון לקשר עתידי לבין ראיה למעשה שכבר התרחש.
במקרה הזה, ההתכתבות לא כללה הודאה בקיום יחסים בעבר. לאחר דיון במקורות ההלכתיים נקבע כי גם אם מייחסים לה אופי מכוער, אין בה כשלעצמה כדי להפסיד לאישה את כתובתה.
זו הבחנה מרכזית בפסק הדין: בית הדין הביע עמדה חריפה על ההתנהלות, אך לא ראה בחומרתה תחליף לתשתית הנדרשת לשלילת הזכות הכספית.
מדוע בכל זאת לא חויב הבעל?
המשך הדיון התמקד בתביעת הגירושין ובספק בשאלה מי גרם לקרע.
בית הדין הסביר כי אישה התובעת גירושין כשהפירוד נובע ממנה עשויה להפסיד את תוספת הכתובה. לצד זאת, הבהיר כי כאשר היא מבקשת להתגרש בגלל מעשיו הרעים של הבעל, עצם הגשת התביעה אינה שוללת את תוספת הכתובה.
במקרה הנדון, כל אחד מהצדדים טען באופן חד־משמעי שהאחר אחראי להפסקת היחסים. בית הדין קבע כי במצב של ספק, כאשר הבעל טוען טענה ודאית להגנתו, אין להוציא ממנו ממון גם כשבידי האישה שטר כתובה. עוד צוין כי יש מקום להניח שההתכתבות הייתה גורם לרצונה להתגרש, מבלי לקבוע זאת כעובדה מוכחת.
לפיכך, נקבע שהבעל לא יחויב להעביר לאישה כסף בגין כתובתה.
אותו ספק פעל גם לטובת האישה
במקביל להליך הכתובה התנהלו בין הצדדים הליכים רכושיים בבית המשפט. חוות דעת אקטוארית העלתה כי זכויותיה הסוציאליות של האישה גבוהות משל הבעל, וכי עליה להעביר לו כ־300 אלף שקל במסגרת חלוקת הזכויות.
כאן החיל בית הדין את העיקרון גם בכיוון ההפוך: כשם שבשל הספק אין להוציא כסף מהבעל, כך אין להוציא מהאישה את הכספים שבהם היא מוחזקת.
התוצאה הייתה שהאישה תוכל להותיר בידיה את זכויותיה הפנסיוניות והסוציאליות, עד לסך של 300 אלף שקל שלפי חוות הדעת האקטוארית הייתה אמורה להעביר לבעל. בית הדין ציין כי לפי הצורך תוכל להגיש פסיקתא לחתימתו.
אין מדובר בפסיקת כתובה בסך 300 אלף שקל לתשלום בידי הבעל, אלא בתוצאה כספית המאפשרת לאישה לשמור בידיה זכויות בהיקף זה, לצד אי־חיובו בכתובה.
