המקרה נידון בערכאת הדיון ע"י השופט נמרוד פלקס מבית המשפט לענייני משפחה בירושלים .
בעקבות תביעת גבר שנישא בנישואים אזרחיים בשנת 2010 לשניים נולד ילד בשנת 2014 עם פרידתם של בני הזוג ב2019 התוודתה האשה כי הילד כלל אינו שלו והוא אינו אביו הביולוגי .
את אביו הביולוגי הכירה במקום עבודתה.
אף לא בהכרח כי קליטת ההריון נעשה באופן של קיום יחסי אישות או תרומת זרע מהמכר דרך הפריה אך חשיפתו לכך גררה את התביעה.
בערכאה הדיונית בה דן פלקס צוין כי לא מעשה הבגידה מהווה את עילת התביעה עצמה אלא המצג שווא שהוצגה לגבר על היותו אביו הביולוגי של הקטין מכוח דיני הנזיקין והחוזים וע"כ יש להכיר בעילת התביעה .
ע"מ להרתיע מזיקים פוטנציאליים ומאחר ולא הוכח הנזק הממוני ,ניתוק קשר עם הקטין או אי יכולת להינשא בשנית פסק פלקס פיצוי ע"ס 250.000 ₪ שסכום התביעה התייחס ל 650.00 ₪ .
את הפיצוי פסק על הסבל והכאב הנגרם לו בשל מצג השווא .
על פסק דינו של פלקס ערערה האשה לבית המשפט המחוזי שם קיבל בית המשפט את ערעורה מהטעם כי אין בית המשפט יכול להתערב במעשה הבגידה .
גם לשאלה כיצד ניתן להתערב נימק המחוזי מעיקרון טובת הילד כאשר הוא נפגע בשאלת זהות אביו.
על פסק דינו של המחוזי ערער הגבר לבית המשפט העליון.
שם בבקשה ציין כי הסוגייה בהחלט מצדיקה גלגול שלישי וכי אינו ביקש לתבוע את מעשה הבגידה עצמה אלא את אי חובת הגילוי ומצג השווא .
הרכב השופטים בעליון שלפתחו הגיע המקרה השופטים וילנר ,כנפי שטייניץ וגרוסקוופף בחנו את המקרה
ואת פסק הדין המשתרע על 44 עמודים בהם הם מנמקים את הסיבות השונות מדוע הם לא מוצאים את הזכות להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי שבעיקרן נכתב ע"י השופטת וילנר כך
"אין עילת תביעה בגין ניאוף, בגין הסתרת נטייה מינית ובגין אי-גילוי של מידת מחויבות דתית.
כאשר מדובר בתביעה בגין הונאה באבהות, על בית המשפט להדיר את רגליו מעיסוק בה,
כאמור בשל מדיניות משפטית ראויה ולנוכח הפגיעה המשמעותית באינטרסים אחרים."
משכך קבע ההרכב כי דין הערעור להידחות.
