הבוקר, 1 בספטמבר, חוזרת ישראל לשגרה המוכרת של תחילת שנת לימודים. הרחובות מתמלאים בילדים עם ילקוטים, הורים מלווים אל שערי הגנים ובתי הספר, ובכיתות שוב נשמע הצלצול הראשון.
עבור מרבית הילדים, לצד ההתרגשות מהמפגש עם הגננת, המורה והחברים, ישנה ודאות אחת שכמעט אינה זוכה למחשבה: בסוף יום הלימודים חוזרים הביתה.
אבל לא עבור כולם.
דווקא ביום שמסמל יותר מכל שגרה, יציבות והתחלה חדשה, הנתונים על ילדי האומנה בישראל מזכירים כי ישנם ילדים שעבורם המושג "בית" מורכב הרבה יותר.
4,647 ילדים – 3,332 משפחות
על פי נתונים שפורסמו לקראת פתיחת שנת הלימודים, בישראל חיים כיום כ־4,647 ילדים בקרב כ־3,332 משפחות אומנה פעילות. יותר מ־800 מהם הם ילדים עם מוגבלות.
גם הם חוזרים הבוקר למסגרות החינוך: 132 מילדי האומנה מתחילים גן, 224 עולים לכיתה א', 308 מתחילים את חטיבת הביניים ו־379 עולים לתיכון.
אלא שלצד אלפי הילדים שכבר חיים במסגרת משפחתית, ישנם כיום יותר מ־60 ילדים שעדיין ממתינים למשפחת אומנה שתוכל לקלוט אותם. רובם בני 4 עד 8. כ־24 מהם בגיל גן, וכ־11 ילדים מתחילים השנה את כיתה א'.
הנתונים המספריים פורסמו ב"ישראל היום" לקראת פתיחת שנת הלימודים תשפ"ז.
אומנה אינה אימוץ
משפחת אומנה אינה מחליפה בהכרח את משפחתו הביולוגית של הילד, ואומנה אינה אימוץ.
על פי משרד הרווחה והביטחון החברתי, האומנה היא מסגרת זמנית לילדים אשר גורם מוסמך – ועדת תכנון, טיפול והערכה או בית המשפט – קבע כי טובתם מחייבת לגדול, בתקופה מסוימת, בבית משפחת אומנה.
מערך האומנה מיועד לילדים מגיל לידה ועד גיל 21, ומטרתו לספק לילד מסגרת משפחתית מגנה, מיטיבה ורציפה בהתאם לגילו ולצרכיו.
מאחורי ההגדרה המקצועית הזו מסתתרת מציאות משפחתית ומשפטית מורכבת: מצד אחד עומדת זכותו של הילד לביטחון, ליציבות ולהגנה; מן הצד האחר ניצבים הוריו הביולוגיים והשאיפה, ככל שהדבר אפשרי ומתיישב עם טובתו, לשמר את הקשר עמם ולאפשר את חזרתו לחיק משפחתו.
כש"טובת הילד" הופכת לבית
בדיני משפחה אנו רגילים לפגוש את המונח "טובת הילד" בפסקי דין, בתסקירים, בהחלטות שיפוטיות ובדיונים הנוגעים לאחריות הורית, זמני שהות, אפוטרופסות והוצאה ממשמורת.
אלא שעבור ילד הזקוק לאומנה, טובת הילד אינה רק עיקרון משפטי.
היא השאלה מי יעיר אותו בבוקר.
מי יכין איתו את הילקוט.
מי יגיע לאסיפת ההורים.
מי ישאל אותו איך היה היום.
ומי יחכה לו כשהוא חוזר מבית הספר.
דווקא פתיחת שנת הלימודים ממחישה עד כמה החלטה משפטית או טיפולית על הוצאת ילד מביתו אינה מסתיימת ברגע שבו מתקבלת ההחלטה. זהו רק תחילתו של מסלול שבו נדרשת המדינה למצוא עבורו לא רק מסגרת – אלא ככל האפשר גם יציבות, שייכות ורציפות.
ויש מי שעדיין מחכים
המספר שמספר אולי יותר מכל את הסיפור של 1 בספטמבר הוא דווקא 60.
יותר מ־60 ילדים עדיין ממתינים כיום למשפחה שתוכל לקלוט אותם.
עבורם, שנת הלימודים החדשה יכולה להתחיל בדיוק כמו אצל כולם: מורה חדשה, כיתה חדשה, קלמר, מחברות, מערכת שעות וחברים חדשים.
אבל הצלצול האחרון של היום מספר סיפור אחר.
בעוד ילדים אחרים יאספו את התיק וימהרו אל ההורים שמחכים להם, חלק מהילדים הממתינים לאומנה יחזרו למסגרת שבה הם שוהים – וימשיכו להמתין למשפחה.
כי חזרה לשגרה היא גם חזרה הביתה
1 בספטמבר מזוהה כמעט תמיד עם מערכת החינוך. אנחנו מדברים על מורים, כיתות, גנים, הסעות, ילקוטים והתרגשות של היום הראשון.
אבל חינוך של ילד אינו מתחיל בשער בית הספר ואינו מסתיים בצלצול האחרון.
מאחוריו נמצאת המעטפת המשפחתית שאליה הוא חוזר.
עבור אלפי ילדי האומנה בישראל, משפחות שבחרו לפתוח את ביתן מעניקות את אותה מעטפת יום אחר יום. ועבור יותר מ־60 ילדים נוספים, החיפוש אחריה עדיין נמשך.
אז הבוקר, כשילדי ישראל חוזרים למסגרות, כדאי לזכור את אלה שעבורם השאלה הגדולה של שנת הלימודים החדשה אינה רק לאיזו כיתה הם נכנסים – אלא לאיזה בית הם יחזרו כשהיום יסתיים.
