השיירה שהחלה את דרכה בראשון לציון והמשיכה לצומת שער הנגב, לוותה באלפי אנשים שהתכנסו לחלוק כבוד אחרון. לאורך הדרך התקיימו עצרות זיכרון במוקדים רבים, ובתי ספר ברחבי הארץ עצרו ללימוד ולתפילה לזכר הנרצחים. בלשכת העיתונות הממשלתית אפשרו שידור של דברי ההספד, מתוך רצון לשתף את העם כולו באבל הכבד.
"אני חושב על כל מה שעברנו ביחד ויש כל כך הרבה זיכרונות טובים", המשיך ירדן בדבריו. "אני זוכר את הלידות של אריאל וכפיר, את הימים שישבנו. אני מתגעגע לזה וזה חסר לי. שירי, הנוכחות שלך חסרה לי מאוד. אני רוצה לספר לך את כל מה שקורה בארץ ובעולם. שירי, כולם אוהבים אותנו, את לא מבינה. בבקשה תישארי לידי ואל תלכי רחוק".
"נלחמים"
ירדן ביבס, אב המשפחה שחזר מהשבי, נשא דברי פרידה כואבים מאשתו וילדיו.
"אני אוהב אותך, את האמא הכי טובה שיש", ספד ירדן לשירי. "מי יעזור לי לקבל החלטות עכשיו? איך אני אמור לקבל החלטות בלעדייך? את זוכרת את ההחלטה האחרונה שלנו בממ"ד? שאלתי אותך, 'נלחמים או נכנעים?' אמרת לי 'נלחמים', אז נלחמתי. שירי אני מצטער שלא הצלחתי להגן עליכם. אם רק הייתי יודע מה יקרה, לא הייתי יורה".
""מי יעזור לי לקבל החלטות עכשיו?"
ירדן ביבס (צילום: build-germany)
"המפלצות לא יכניעו אותנו"
דנה סיטון סילברמן, אחותה של שירי, נשאה דברים חריפים במהלך ההלוויה:
"אני רוצה לבקש מכם סליחה בשם ההנהגה והצבא שלנו שלא היו שם בשבילכם באותו יום, ושלקח להם כל כך הרבה זמן להחזיר אתכם לאדמה שלכם".
בהתייחסה לכאב המשפחתי אמרה:
"בז, לולו ופורפור, שנה שלמה שאני מכינה את עצמי לרגע הזה, אבל שום דבר לא יכל להכין אותי מספיק טוב לפרידה מכם". היא התחייבה להמשיך במאבק:
"המפלצות מעבר לגדר לא יצליחו במשימה שלהם. הם לא יכניעו אותנו, הם לא ישברו אותנו. להפך, המשימה שלהם נכשלה כי התאחדנו, כי התחזקנו כי נהיינו בלתי מנוצחים, הם הפסידו".
כאב וזעם לצד תחושת אחדות
עופרי ביבס לוי, אחותו של ירדן, הביעה כאב עמוק וכעס על הדרך שבה התנהלה החזרת החטופים: "אנשים רבים מבקשים מכם סליחה, מירדן, מאיתנו. אך האשמה לא עליהם. האסון הזה לא היה צריך לקרות. לא הייתם צריכים להילקח והייתם צריכים לחזור בחיים. סליחה משמעותה קבלת אחריות ומחויבות לנהוג אחרת, ללמוד מטעויות. אין משמעות לסליחה לפני שהמחדלים יחקרו, וכל בעלי התפקידים ישאו באחריות. האסון שלנו כעם ושלנו כמשפחה לא היה צריך לקרות, ואסור, אסור שיקרה שוב. יכלו להציל אתכם והעדיפו נקמה. אנחנו הפסדנו. תמונת הנצחון שלנו כבר לא תקרה".
בארון אחד – מחובקים לנצח
הטקס הסתיים במעמד מצמרר, כאשר שירי וילדיה נטמנו יחד בארון אחד. כרמית פלטי קציר, שהנחתה את הטקס, תיארה זאת כך: "הם נשארו קרובים וצמודים בדיוק כפי ששירי עטפה את הילדים תמיד גם באותו יום ארור".
בסיום הטקס, נשמע השיר Hold on to Memories, שנבחר במיוחד על ידי ירדן, כסמל להמשכיות ולזיכרון.
"נצלו עד תום את שארית חייכם, תחיו את העולם במלואו כל עוד יש לכם הזדמנות", נכתב בשיר. "הטרגדיה הגדולה מכולן היא כשהנשמות נשכחות".
ההלם, האובדן והזעם מלווים את המשפחות, אך המסר שעולה מהלוויה הוא ברור: העם לא ישכח, והדרישה לצדק ולתשובות תמשיך להדהד.
