פירוק שיתוף בדירת מגורים בין בני זוג לשעבר הוא לכאורה הליך פשוט: מעריכים את שווי הנכס, מאפשרים לצדדים לממש את זכויותיהם – ומוכרים. אלא שכאשר אחד הצדדים מבקש לרכוש את חלקו של האחר, וכשאל התמונה נכנס רוכש חיצוני המוכן לשלם יותר, מתעוררת שאלה משמעותית: מה גובר – זכותו של אחד מבני הזוג לרכוש את הנכס, או השאיפה לקבל עבורו את המחיר הגבוה ביותר?
זו בדיוק הסוגיה שהגיעה לפתחו של בית הדין הרבני האזורי באשקלון, בהרכב הדיינים הרב אברהם הרוש – אב"ד, הרב אביעד תפוחי והרב צבי שינדלר. פסק הדין הפך החלטה קודמת שאפשרה את רכישת הדירה במחיר "מימוש מהיר", וסלל את הדרך למכירתה בהתאם להצעה החיצונית הגבוהה יותר.
הגט סודר – הדירה נותרה במחלוקת
בני הזוג התגרשו כבר בחודש מרץ 2018, אך גם שנים לאחר סידור הגט נותרה הדירה המשותפת במוקד המחלוקת. במהלך השנים התנהלו בין הצדדים הליכים שונים בנוגע לחלוקת הרכוש, ובמרץ 2022 אף נחתם נספח להסכם הגירושין שכותרתו "הסדרה בעניין חלוקת רכוש".
אלא שההסכמות לא הביאו לסיום המחלוקת. בפברואר 2023 פנה האיש לבית הדין בטענה שהאישה אינה מקיימת את ההסכמות, ואילו האישה מצדה העלתה טענות הנוגעות לאופן חלוקת הדירה ולחיובים שהוטלו על הצדדים.
במרץ 2024 הורה בית הדין על פירוק השיתוף בדירה, ובהמשך הוצגו בפניו הסכמות שלפיהן ינסו הצדדים תחילה למכור את הנכס בשוק החופשי, בהתאם לשמאות מעודכנת. לכל אחד מהם נשמרה זכות ראשונים, ואם הנכס לא יימכר בתוך התקופה שנקבעה – יתקיים הליך התמחרות פנימי בין בני הזוג.
אלא שבפועל, הדרך למכירה הסתבכה פעם נוספת.
2.35 מיליון שקל בשומה – 2 מיליון ב"מימוש מהיר"
בחודש יולי 2025 הוגשה לבית הדין שמאות מעודכנת. שווי הדירה במכירה רגילה הוערך ב־2.35 מיליון שקל, ואילו בחלופת "מימוש מהיר" הועמד השווי על 2 מיליון שקל בלבד – פער של כ־350 אלף שקל, המגלם הפחתה של כ־15%.
כונס הנכסים הציע מתווה הדומה בעיקרו למנגנון ההלכתי של "גוד או אגוד": תחילה תינתן לאישה האפשרות לרכוש את הדירה במחיר המימוש המהיר, ואם לא תעשה כן – תינתן האפשרות לאיש.
ב־25 ביולי 2025 אישר בית הדין בתחילה את ההצעה. בין השיקולים שנלקחו אז בחשבון היו משך הזמן הארוך שבו מתנהל הליך המכירה, מצבה של הדירה והאפשרות שאחד מבני הזוג יישאר בנכס.
אלא שזמן קצר לאחר מכן ביקשה האישה לפתוח מחדש את ההחלטה.
האישה התנגדה – ובית הדין בדק מחדש
האישה טענה כי מכירת הדירה לפי שווי "מימוש מהיר" גורמת לה הפסד משמעותי לעומת שווי השוק שנקבע בשמאות, וכי הסכום שיישאר בידיה לא יאפשר לה לרכוש דירה חלופית.
בעקבות התנגדותה הקפיא בית הדין את ההחלטה וקבע דיון דחוף.
במהלך הדיון התבררה תמונה שונה מזו שעמדה בפני הדיינים בעת אישור המתווה. בין היתר עלה כי פעולות השיווק שבוצעו לצורך מכירת הנכס לא מוצו: בוצע סבב פרסום אחד בלבד, וסבב נוסף לא יצא אל הפועל בשל היעדר תקציב ייעודי.
בית הדין אף התקשה לקבל תשובה ברורה לשאלה מה עמד בבסיס ההפחתה המשמעותית למחיר "מימוש מהיר".
בנסיבות אלה הגיע בית הדין למסקנה כי ההצעה למכור את הנכס במחיר הנמוך בכ־15% מהשומה הייתה מוקדמת מדי, בטרם בוצע הליך סדור וממצה שבאמצעותו ניתן לבחון את המחיר שניתן לקבל עבור הדירה בשוק החופשי.
ואז הגיע הרוכש החיצוני
במהלך הדיון ניסה בית הדין להביא את הצדדים למתווה ביניים: לאפשר לאישה פרק זמן נוסף שבו תוכל לאתר רוכש בשוק החופשי.
אלא שההתפתחויות שלאחר מכן שינו את התמונה.
ב־14 בספטמבר 2025 הגישה האישה לבית הדין הצעת רכישה מצד רוכש חיצוני – במחיר הגבוה אף משווי הדירה שנקבע בשמאות.
מרגע זה, המחלוקת כבר לא עסקה רק בשאלה האם נכון למכור את הדירה ב־2 מיליון שקל או ב־2.35 מיליון שקל. בפני בית הדין עמדה הצעה ממשית מצד גורם חיצוני הממחישה כי השוק עשוי להעניק לנכס מחיר גבוה יותר.
והשאלה הפכה לעקרונית: האם זכות הראשונים של אחד מבני הזוג מאפשרת לו לרכוש את הדירה במחיר הנמוך מהמחיר שמציע רוכש חיצוני?
"גוד או אגוד" – אבל לא במחיר שמרחיק את שווי השוק
פסק הדין מקדיש דיון הלכתי נרחב למנגנון "גוד או אגוד" – האפשרות של שותף בנכס שאינו ניתן לחלוקה לדרוש מהשותף האחר לבחור בין רכישת חלקו לבין מכירת חלקו.
אלא שבית הדין הבהיר כי גם מנגנון זה צריך לשמור על איזון בין זכויות השותפים. קביעת המחיר אינה יכולה להפוך לכלי המאפשר לצד בעל יכולת כלכלית עדיפה לדחוק את הצד האחר או להביא לרכישת חלקו במחיר שאינו משקף את שוויו האמיתי של הנכס.
בית הדין בחן בהרחבה את שאלת המחיר הראוי ואת החשש מפני מצב שבו מנגנון ההתמחרות עצמו ייצור יתרון בלתי הוגן לצד החזק יותר מבחינה כלכלית.
במקרה הנוכחי קבע בית הדין כי מחיר "המימוש המהיר", הנמוך בכ־15% מהשומה הרגילה, אינו יכול להיחשב כמחיר השמאות של הנכס.
זכות ראשונים – לא זכות לרכוש בזול
אחת הנקודות המרכזיות בפסק הדין נוגעת למשמעותה של זכות הראשונים שניתנה לצדדים.
בית הדין לא שלל את הזכות. להפך: לאיש נותרה האפשרות לרכוש את הדירה.
אבל זכות הראשונים אינה מעניקה לו חסינות מפני מחיר השוק.
לפי קביעת בית הדין, ניתן להסתמך על הצעתו של רוכש חיצוני לצורך קביעת המחיר הממשי של הנכס. לאחר שהתקבלה הצעה כזו, יש לאפשר לבעל זכות הראשונים להשוות את המחיר. אם יעשה זאת – יוכל לממש את זכותו ולרכוש את הנכס. אם לא – ניתן יהיה למכור אותו לרוכש החיצוני שהציע את המחיר הגבוה יותר.
גם הרב אביעד תפוחי הצטרף למסקנה שלפיה האישה רשאית להביא רוכש חיצוני המציע מחיר גבוה מזה שמציע האיש.
במילים אחרות: זכות ראשונים – כן. זכות לרכוש את הנכס מתחת למחיר שניתן לקבל עבורו – לא.
כונס הנכסים סיים את תפקידו
לצד ההכרעה בשאלת המחיר, בית הדין קיבל החלטה משמעותית נוספת והורה על סיום מיידי של תפקידו של כונס הנכסים.
בית הדין קבע כי הפעולות שנדרשו לצורך קידום מכירת הנכס לא בוצעו באופן שהשיג את המטרות שלשמן מונה הכונס. בהתאם לכך הורה לו להגיש דיווח על הפעולות שביצע ועל שעות העבודה שהושקעו, ולאחר מכן ייקבע שכרו בהתאם לעבודתו בפועל.
במקביל ביטל בית הדין את החלטותיו הקודמות מ־25 ביולי ומ־6 באוגוסט 2025, שעמדו בבסיס האפשרות למכור את הנכס בהתאם לחלופת "המימוש המהיר".
14 יום להשוות – או שהרוכש החיצוני יקבל את הדירה
בסופו של פסק הדין קבע בית הדין מנגנון ברור להשלמת פירוק השיתוף.
האישה רשאית לקדם את המכירה בהתאם למחיר שהציע הרוכש החיצוני. לאיש, המחזיק בזכות הראשונים, ניתנו 14 יום להשוות את ההצעה.
אם ישווה את המחיר – יוכל לממש את זכותו.
אם לא יעשה זאת בתוך התקופה שנקבעה, בית הדין יקבע כי הרוכש החיצוני שהביאה האישה הוא שירכוש את הנכס במחיר שהציע. בית הדין אף ציין כי ימי הפגרה אינם באים במניין 14 הימים.
