בית הדין הרבני האזורי באשדוד, בהרכב הדיינים הרב עידו שחר – אב בית הדין, הרב בן ציון ציוני והרב שמואל צבי פריד, נדרש להכריע בסכסוך רכושי מורכב בין בני זוג לאחר כשלושים שנות נישואין. במרכזו ניצבה חברה פרטית בתחום הבנייה שבבעלות האיש, ושאלת שוויה לצורך איזון המשאבים.
אלא שפסק הדין אינו מסתכם בשאלה כמה שווה החברה. אחת הנקודות המעניינות ביותר בהכרעה נוגעת דווקא להתנגשות שבין שתי חוות דעת: זו של המומחה שמונה על ידי בית הדין בהסכמת הצדדים, ומולה חוות דעת פרטית שהציג האיש לאחר מכן – ושביקשה לערער על חלק מהנחות היסוד ששימשו להערכת שווי החברה.
מומחה בית הדין קבע – האיש הביא מומחה מטעמו
הצדדים הסכימו על מועד קרע של 1 בנובמבר 2019 ועל מינוי מומחים שיעריכו את הנכסים והזכויות שצברו במהלך הנישואין. הנכס המרכזי והשנוי ביותר במחלוקת היה חברת הבנייה שבה מחזיק האיש במניות.
מומחה בית הדין בחר להעריך את שווי החברה בשיטת היוון תזרימי המזומנים – DCF. אחת המחלוקות שהתעוררו נגעה לסכומי כסף משמעותיים שהיו בקופת החברה ושמקורם במקדמות ששילמו לקוחות.
עמדת המומחה הייתה כי לפי שיטת ההערכה שנבחרה, מקדמות מלקוחות אינן חוב פיננסי כדוגמת הלוואה בנקאית. לדבריו, יש לראות בכספים אלה חלק מיתרת המזומנים של החברה, המלמדת בין היתר על איתנותה הפיננסית.
האיש חלק על היישום הזה של השיטה. הוא לא הסתפק בחקירת מומחה בית הדין ובטיעונים משפטיים, אלא ביקש לצרף חוות דעת כלכלית פרטית של מר רועי פולניצר.
האישה ביקשה שלא לתת לחוות הדעת הפרטית כל משקל
צירופה של חוות הדעת הפרטית לא היה עניין מובן מאליו.
האישה התנגדה לכך וטענה כי אין לתת לה משקל. בין היתר טענה כי מדובר בחוות דעת פרטית שהוזמנה מטעם האיש לאחר שמומחה בית הדין כבר השלים את עבודתו ונחקר, מבלי שניתנה לה אפשרות לחקור את מחברה ולהגיש חוות דעת פרטית נגדית.
מנגד, האיש ביקש להשתמש בחוות הדעת כדי להמחיש כי גם בהנחות שעליהן נשען מומחה בית הדין קיימות נקודות הראויות לבחינה מחודשת.
בית הדין בחר בדרך ביניים משמעותית: הוא התיר את צירוף חוות הדעת הפרטית, אך הבהיר כי היא אינה משתווה במעמדה לחוות דעת המומחה שמונה מטעמו.
"נקודת ביקורת" – ולא תחליף למומחה בית הדין
בהחלטה שעסקה בצירוף חוות הדעת קבע בית הדין כי היא לא תפגע במעמדה ההלכתי והמשפטי המיוחד של חוות דעת מומחה בית הדין.
עם זאת, ההרכב לא התעלם ממנה.
בית הדין קבע כי חוות הדעת הפרטית יכולה לשמש "נקודת ביקורת על חוות דעת המומחה, ועל הנחותיו", בדומה למאמרים, פסיקה ומקורות מקצועיים שבאי כוח הצדדים רשאים להביא כדי לבסס את טיעוניהם.
בכך נוצרה הבחנה חשובה: חוות דעת פרטית אינה מחליפה את המומחה שמונה על ידי בית הדין, אך היא עשויה להעמיד בפני ההרכב תשתית מקצועית שמחייבת אותו לבחון מחדש הנחה מסוימת בחוות הדעת.
המחלוקת הגדולה: מה עושים עם מיליוני השקלים שהתקבלו כמקדמות?
כאן הגיעה המחלוקת הכלכלית ללב פסק הדין.
חוות הדעת הפרטית בחנה את הקשר שבין יתרות המזומנים של החברה לבין המקדמות שקיבלה מלקוחות. הטענה המרכזית הייתה כי כאשר חברה מממנת חלק משמעותי מפעילותה באמצעות מקדמות במקום באמצעות אשראי בנקאי, לא נכון בהכרח לראות את מלוא הכספים הללו כ"הון עודף".
לפי עמדה זו, הכסף אמנם נמצא בקופת החברה, אולם כנגדו קיימת התחייבות תפעולית ממשית: החברה נדרשת לבצע את הפרויקט שעבורו שילם הלקוח את המקדמה.
זו הייתה נקודת המחלוקת: האם מדובר בכספים המגדילים את שווי החברה, או בכספים הדרושים לפעילותה השוטפת ושאין לראות את מלוא סכומם כנכס עודף.
בית הדין לא פסל את המומחה – אבל גם לא אימץ את החישוב במלואו
וכאן מצויה אחת הנקודות החשובות בפסק הדין.
לאחר שבחן את עמדת מומחה בית הדין, את חקירותיו, את טענות הצדדים ואת חוות הדעת הפרטית, קבע ההרכב כי הכללת מלוא סכום המקדמות ביתרת המזומנים היא מופרזת בנסיבות העניין.
בית הדין הסביר כי המקדמות אמנם עומדות לרשות החברה ומבטיחות את המשך פעילותה, אולם בה בעת הן יוצרות חבות כלפי לקוחות החברה ולכן אינן "הון עודף" במובנו הפשוט.
התוצאה הייתה מעשית ולא רק תאורטית:
בית הדין קבע כי כספי המקדמות שעמדו לרשות החברה בסוף שנת 2018 לא ייכללו במלואם בהון העודף לצורך הערכת שווי החברה – אלא בשיעור של 60% בלבד.
במילים אחרות, בנקודה חשבונאית מהותית זו בית הדין לא אימץ במלואה את דרך החישוב של המומחה שמינה בעצמו, והפחית 40% מרכיב המקדמות שהיה אמור להיכלל בהון העודף.
דווקא משום שמעמד המומחה כה חזק – ההתערבות מקבלת משמעות
הקביעה מקבלת משנה חשיבות על רקע הפרק הנרחב שהקדיש בית הדין למעמדה ההלכתי והמשפטי של חוות דעת מומחה.
ההרכב קבע כי לחוות דעת מומחה שמונה על ידי בית הדין בהסכמת הצדדים משקל רב במיוחד. בית הדין אף הפנה לפסיקה שלפיה סטייה מחוות דעת כזו שמורה למצבים יוצאי דופן.
אלא שפסק הדין מלמד כי מעמד מיוחד אינו הופך את חוות הדעת לחסינה מביקורת.
כאשר הוצגה בפני ההרכב ביקורת מקצועית ממוקדת, הוא לא הסתפק בשאלה הפורמלית מי מינה את המומחה. הדיינים בחנו את הטענה לגופה, את משמעות המקדמות מבחינה עסקית ואת החבות המקבילה שנוצרת לחברה – ובסופו של דבר מצאו מקום לבצע התאמה בחישוב.
האיש ביקש יותר – ולא כל טענות חוות הדעת הפרטית התקבלו
עם זאת, חשוב להבחין בין קבלת ביקורת נקודתית לבין אימוץ חוות הדעת הפרטית במלואה.
האיש העלה באמצעות חוות הדעת וטיעוניו השגות נוספות, ובהן טענה נגד שיעור ההיוון שבו השתמש מומחה בית הדין. בעניין זה דווקא דחה בית הדין את ההשגה וקבע כי שיעור ההיוון שנקבע על ידי המומחה מקובל עליו.
גם הטענה העקרונית שלפיה יש להבחין בין הערכת שווי לצורך מכירת חברה לבין הערכת שווי לצורך איזון משאבים לא התקבלה במלואה.
התוצאה אפוא מורכבת יותר מהעדפת מומחה אחד על פני האחר: בית הדין שמר על בכורתו של המומחה שמונה מטעמו, אך השתמש בחוות הדעת הפרטית ככלי ביקורת, בחן כל השגה לגופה וקיבל חלק מן הביקורת במקום שבו השתכנע כי היא מוצדקת.
גם המציאות שלאחר מועד הקרע נכנסה לתמונה
פסק הדין כולל נדבך נוסף. בית הדין התייחס גם למציאות הכלכלית החריגה שהתפתחה לאחר המועד הקובע – מגפת הקורונה, השינויים בענף הבנייה ובהמשך המלחמה והמחסור בכוח אדם.
ההרכב ציין כי אף שאין בידיו מידע מלא על פעילות החברה בתקופה שלאחר הקרע, חלק מההתפתחויות בענף הן בגדר מידע כללי שניתן להביאו בחשבון. בית הדין מצא כי נסיבות אלו מצדיקות הפחתה מסוימת נוספת בשווי החברה.
עם זאת, הדיינים הדגישו כי אין בכך כדי לפסול את חוות דעת המומחה או לקבוע שהיא הייתה שגויה במועד שבו נערכה. מדובר בהתאמה למציאות שהתפתחה ולא בשלילת עבודתו המקצועית.
בין סמכות המומחה לשיקול דעתו של בית הדין
וזו אולי הנקודה המשמעותית ביותר העולה מפסק הדין.
מינוי מומחה אינו מעביר לידיו את סמכות ההכרעה. חוות דעתו יכולה ליהנות ממעמד הלכתי ומשפטי גבוה במיוחד, אך שיקול הדעת הסופי נותר בידי הדיינים.
במקרה זה ההרכב אפשר לצדדים לחקור את המומחה באריכות, קיבל ממנו הבהרות ותיקונים, התיר את צירופה של חוות דעת פרטית מטעם האיש, הגדיר אותה כנקודת ביקורת – ולאחר מכן בחן בעצמו את המחלוקת המקצועית.
התוצאה ממחישה את ההבדל שבין דחיית חוות דעת מומחה לבין התערבות נקודתית בהנחות ובחישובים שבתוכה.
בית הדין לא החליף את מומחה בית הדין במומחה מטעם האיש. הוא גם לא ביטל את הערכת השווי. אולם בנקודה שבה השתכנע כי הכללת מלוא המקדמות יוצרת תוצאה מופרזת, הוא הפעיל את שיקול דעתו והורה שרק 60% מהן יובאו בחשבון בהון העודף.
בכך הופך פסק הדין למעניין במיוחד עבור אלו העוסקים באיזון חברות במסגרת סכסוכי משפחה: גם כאשר מונה מומחה מטעם הערכאה, חוות דעת מקצועית פרטית, אם היא ממוקדת ומבססת ביקורת ממשית על הנחת יסוד כלכלית, עשויה שלא להידחות על הסף – ואף להשפיע באופן ממשי על התוצאה הסופית.
