הגשת הערעור נראה שהוגשה כטקטיקה משפטית שברקע קיים חשש לעיגון ויצא כבר צו עיכוב יציאה מהארץ או כך לפי דברי האשה שמיוצגת באמצעות עורך דינה אהרון טירר.
את פסק הדין פסק נשיא בתי הדין הרבניים הרב לאו שלא חסך ביקורת על ניסיונות כאלו ואחרים בהשמטת פרטים ושימוש בעיכוב הליכים ע"י הגשת הערעור.
ב"כ האיש אשר הגיש את הערעור גם הוא ננזף לכאורה על שבהגשת הערעור על אף ידיעותיו בהליכים הפתוחים בין השניים בחר שלא להציגם בערעור שמהותה פסילה עקב העובדה שלא התקיים דיון בעניינם אלא שלא נצטרך לקיים דיון בעניין פסילה שכזו וע,כ לא הייתה "נעילת דעת" על הגירושין עצמם .
הבעל שטען כי בית הדין האזורי לא מכיר את הצדדים וע"כ אין הוא יכול להוציא את הצו עיכוב .
הרב לאו הורה לדאוג לסידור הגט ולא לעכב ואף לאחריו לא יבוטל צו העיכוב אולי כחלק מהנסיבות הבעייתיות של המקרה אולי כחלק מההטעיות או הניסיונות לכאלו.
