גרוש בן 50 טען כי בת זוגו לשעבר “סחטה” ממנו הסכם דרקוני תוך איום בהפלה – אך בית המשפט לא קנה את הגרסה. השופט קבע: מדובר בטענות עמומות, מלאות סתירות – וחייב אותו ב-30 אלף שקל הוצאות.
במרכז הפרשה עמד הסכם יוצא דופן: במקרה של פרידה, מחצית מדירתו של האיש תועבר לבת הזוג – ואף ללא קיזוז המשכנתא. ההסכם אושר בבית המשפט לאחר שהאיש הצהיר כי הוא מבין היטב את משמעותו וחתם עליו מרצונו החופשי.
אלא שכעבור חודשים ספורים בלבד – התמונה השתנתה.
“הובלתי כשה לטבח” – והטענה שלא החזיקה
לטענת התובע, ההסכם לא נחתם מתוך בחירה חופשית. לדבריו, בת זוגו גרמה לו להאמין כי היא בהיריון ממנו, ואף איימה כי תפסיק את ההיריון אם לא ייענה לדרישותיה. מתוך פחד לאבד את הילד שחלם עליו – כך טען – נכנע וחתם על ההסכם.
הוא אף הרחיק לכת וטען כי מדובר ב"הסכם עושק דרקוני", שנכפה עליו תוך ניצול מצבו הבריאותי והנפשי.
אלא שבית המשפט, בראשות השופט רמי בז'ה, בחן את הטענות לעומק – ולא השתכנע.
“גרסה עמומה, תלושה ומלאת סתירות”
בפסק דין מפורט, השופט בז'ה דחה אחת לאחת את טענות התובע, תוך קביעה נחרצת באשר למהימנות גרסתו.
“מצאתי שגרסתו בעניין זה הייתה עמומה, תלושה ומלאת פרכות וסתירות, וחסרה פרטים נדרשים ומהותיים”
השופט הדגיש כי התובע לא הצליח להוכיח קשר בין טענת ההיריון לבין עצם החתימה על ההסכם, ואף לא הביא ראיות מספקות לתמיכה בגרסתו.
יתרה מכך, נקבע כי גרסתו של התובע השתנתה לאורך ההליך – תחילה טען למצג שווא בלבד, ובהמשך הוסיף טענות לאיומים בהפלה. שינוי זה פגע באופן מהותי באמינותו.
דווקא חוסר האמון – פעל נגדו
אחד הנקודות הבולטות בפסק הדין הייתה הסתירה הפנימית בגרסת התובע. מצד אחד, טען כי לא נתן אמון בבת זוגו ואף חשד כי היא מנהלת קשרים עם גברים אחרים; מצד שני – ביקש לשכנע כי האמין לה דווקא בנושא ההיריון באופן מוחלט.
השופט בז'ה לא חסך ביקורת:
“סביר יותר כי… הוא יתייחס בזהירות הראויה לטענותיה בדבר היריון… ולא יקבלן כפשוטן”
במילים אחרות: דווקא החשדנות של התובע – חיזקה את המסקנה כי גרסתו אינה הגיונית.
הצהרות בבית המשפט – והמחיר שלהן
נקודה קריטית נוספת הייתה התנהלות התובע בזמן אמת. בעת אישור ההסכם בבית המשפט, הוא הצהיר במפורש:
“ההסכם ברור לי ואני חתמתי עליו בהסכמה מלאה ותוך הבנת משמעותו ותוצאותיו”
השופט הבהיר כי קשה מאוד לאפשר לצד לחזור בו מהצהרות כה ברורות, במיוחד כאשר ההסכם כבר קיבל תוקף של פסק דין.
המסר היה חד: מי שמצהיר בפני בית המשפט – יתקשה מאוד להתנער מכך בדיעבד.
גם טענת “עושק” לא הוכחה
התובע ניסה לבסס גם עילה של עושק – בטענה כי מצבו הנפשי והפיזי נוצל. אולם גם כאן לא הצליח לעמוד בנטל ההוכחה.
השופט קבע כי לא הוצגה כל תשתית רפואית משמעותית, וכי לא הוכח שמדובר במצוקה חריגה שפגעה בשיקול דעתו של התובע.
“לא מצאתי שעלה בידי התובע להוכיח… מצוקה קשה כבדת משקל”
השורה התחתונה: ההסכם נשאר – והמחיר כבד
בסופו של יום, דחה השופט בז'ה מבית המשפט לעניינימשפחה באשדוד את התביעה במלואה. ההסכם נותר על כנו,
והתובע חויב לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 30 אלף שקל.
