בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה את ערעורו של מנהל דיור מוגן, אשר ביקש לקיים צוואה שהעניקה לו את מלוא עיזבונה של מנוחה ערירית. בפסק הדין, שניתן בהרכב השופטים שאול שוחט, עינת רביד ונפתלי שילה, נקבע כי הצוואה נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת של המערער, אשר שימש בעבר כמנהל הדיור המוגן שבו התגוררה המנוחה, וכי מעורבותו בעריכתה פוסלת אותה.
". מכלול הפעולות שביצע המערער בכל הנוגע להכנת הצוואה מלמדת שהוא זה שלמעשה "הפיק" את הצוואה ואף אם כל אחת מהפעולות שהוא ביצע כשלעצמה לא מהווה נטילת חלק בעריכתה, צדק ביהמ"ש קמא כשקבע שמקבץ כל הפעולות שבוצעו ע"י המערער הם בגדר נטילת חלק בעריכת הצוואה" כך כתב השופט נפתלי שילה
רקע המקרה
המנוחה, שהתגוררה בדיור מוגן בתל אביב במשך כ-21 שנים, ערכה שלוש צוואות במהלך חייה. בצוואות קודמות הורישה את רכושה לארגונים שונים ולנזקקים. עם זאת, בשנת 2015, כחמישה חודשים בלבד לפני שמונתה לה אפוטרופוס בשל הידרדרות במצבה הקוגניטיבי, ערכה צוואה חדשה שהותירה את כל רכושה למערער – שהיה אז מנהל המוסד בו התגוררה.
לאחר פטירתה בשנת 2021, המערער הגיש בקשה לקיום הצוואה האחרונה, אך בית המשפט לענייני משפחה קיבל את התנגדות היועמ"ש לממשלה וגופים נוספים, וקבע כי הצוואה בטלה. המערער ערער על ההחלטה לבית המשפט המחוזי.
טענות הצדדים
המערער טען כי היה האדם הקרוב ביותר למנוחה וכי היא הורישה לו את רכושה מתוך רצונה החופשי. לדבריו, לא הייתה כל השפעה בלתי הוגנת, והמנוחה הייתה אישה דעתנית ועצמאית שהייתה מסוגלת לקבל החלטות בעצמה. הוא הדגיש כי מעולם לא ידע על כוונתה להוריש לו את עיזבונה, וכי רק לאחר עריכת הצוואה נדרש להעביר לעורכת הדין שערכה אותה את פרטיו האישיים ופרטי שניים מילדיו.
מנגד, טענו המשיבים כי המערער יזם את עריכת הצוואה, היה מעורב בה באופן פסול, ובחר בקפידה עדים שהיו כפופים לו בעבודתם. כמו כן, צוין כי המנוחה הייתה תלויה בו לחלוטין – הן מבחינה רגשית והן מבחינה כלכלית – וכי הוא ניצל זאת על מנת להטות את צוואתה לטובתו.
הכרעת בית המשפט
בית המשפט המחוזי קבע כי הצוואה האחרונה אינה תקפה בשל מספר ליקויים מהותיים:
הפרת דרישות חוק הירושה – נקבע כי המנוחה לא הצהירה בפני העדים שזו צוואתה ולא הביאה אותה בפניהם כפי שמתחייב על פי חוק הירושה. בכך נפגע מרכיב יסוד הקובע את תקפות הצוואה.
מעורבות פסולה של המערער – הוכח כי המערער היה אחראי על זימון עדי הצוואה, תיאום פגישת עריכת הצוואה, הצגת מסמכים רפואיים, ואף כתב בעצמו את פרטי ההמחאה ששולמה לעורכת הדין שערכה את הצוואה. כל אלה מעידים על מעורבות עמוקה בעריכתה, דבר הפוסל את תוקפה.
השפעה בלתי הוגנת – בית המשפט התרשם כי המנוחה הייתה תלויה לחלוטין במערער, שסיפק את כל צרכיה, והיה האדם היחיד שעמד עמה בקשר רציף. במצב זה, קיים חשש כבד שהצוואה לא שיקפה את רצונה האמיתי, אלא את רצונו של המערער.
על כן, הערעור נדחה, ונקבע כי הצוואות הקודמות של המנוחה הן התקפות. המערער חויב בתשלום הוצאות משפט בסך 40,000 ש"ח, כאשר הערובה שהפקיד תועבר למשיבים.
