הלביאות האמיתיות של המלחמה

המלחמה אינה נלחמת רק בגבול – היא חודרת גם אל תוככי הבית. בעוד הגברים לובשים מדים ונשלחים אל החזית, נשותיהם נותרות בעורף, כשהן נושאות בעול לא פחות כבד – הן מנהלות את שגרת היום-יום, מטפלות בילדים, מחזקות את המשפחה – וכל זאת, תוך דאגה מתמדת לגבר שנמצא בסכנת חיים.

הקושי הוא לא רק  פיזי–הקושי  הוא בראש ובראשונה מנטלי. ההורות מתבצעת כמעט לבדה, ההחלטות נופלות על כתף אחת, והלילות שקטים רק מבחוץ – אבל בפנים הלב סוער. כל שיחה שלא נענית, כל אזכור חדשותי, הופך לפצצה רגשית. מדובר בסיר לחץ מתמשך – שמבשל את הנפש על אש קטנה אך יומיומית.

ולעיתים, פתאום, הדלת נפתחת והבעל חוזר. לרגע. לגיחה. הגוף שלו שב הביתה, אך הנפש עוד לא. הוא עייף, שקט, טעון. היא מצפה שיביא עמו חום, עידוד, הכרת תודה על עמידתה הבלתי מתפשרת. הוא, מנגד, מבקש שקט, מנוחה, שיתנו לו רגע בלי דרישות.

וכאן בדיוק נוצרת חזית נוספת – שדה הקרב של הציפיות.

היא רצתה חיבוק, שותפות. הוא חיפש שינה. היא קיוותה שיראה כמה קשה היה, הוא קיווה שיקבלו אותו בלי מילים.

במציאות הזו, נדרשת סבלנות עצומה – משני הצדדים. הבנה עמוקה שהאחר חווה עולם רגשי אחר, לא פחות קשה. שהעומס בעורף אינו קטן מהעומס בחזית – אך הוא שונה. שכאשר שניים נלחמים – האחד עם נשק, השני באומץ יומיומי – עליהם ללמוד לדבר מחדש, ולכבד את הפערים שבשתיקה.

אז איך שומרים על שפיות זוגית ורגשית?

1. לשים מילים על השתיקה – לדבר, גם בקצרה, על התחושות. גם אם זו רק אמירה של “קשה לי”, “אני מתגעגעת” או “אני עייף מדי לדבר”.

2. לכבד את הקצב של האחר – לא כל גיחה היא זמן לפרוק את כל הכאב. לפעמים עדיף רק לשבת בשקט ביחד.

3. לזכור – שניכם נלחמים – היא בעורף, הוא בחזית. אף אחד מהם לא ניצח את הסבל – אבל יחד, אפשר לשרוד אותו.

4. לחפש רגעים קטנים של קרבה – מבט, כוס קפה, נשיקה שקטה. אלה הרגעים שיכולים להזכיר שהלב עדיין פועם – גם כשסביבו אש.

המלחמה תיגמר. הגבולות יתייצבו. אבל מערכות היחסים ששרדו – אלה שלמדו להחזיק את הפער ולחבק את הכאב המשותף – הן שינצחו באמת.