פסק הדין נכתב כולו ע"י השופט נפתלי שילה אל דעתו הצטרפו יתר חברי ההרכב הדן את המקרה השופט גלעד הס והשופטת עינת רביד בו עולה שאלה מרכזית אחת הפרשנות שניתן לתת למסמך שנכתב בכתב ידו של המנוח בו הוא מצהיר על כוונתו לשנות את הצוואה שנכתבה ב2020 בה כתב כי את עיזבונו הוא מוריש לאשתו השנייה .
הערעור הוגש ע"י ילדיו של המנוח מנישואיו הראשונים בעוד הם טוענים כי אין זהו רצונו הכנה של המצווה אביהם בעוד טענות על זיוף צוואה שעלו גם הם השופט יהורם שקד שדן בערכאה הדיונית כתב כי אין כל הוראה חלוקתית ולא ניתן להבין מהו רצון המצווה ממנו מה גם שאין פרטים ספציפיים המתייחסים לאלו ילדים מדובר ואופן החלוקה במקביל לזאת שלו היה מקבל בית המשפט את הטענה שהרי מדובר בכתיבת צוואה מחדש . דבר המנוגד לכתיבתה של צוואה.
השופט שילה שכתב את פסר הדין הסכים עם פסיקתו של השופט יהורם שקד ונימק את החלטתו באשר לפרשנות המסמך אותו הציגו הילדים כך כתב:
" במסמך ישנה הצהרת כוונות עתידית לשנות את הצוואה. הא ותו לא. אם כוונת המנוח הייתה לשנות כבר במסמך זה את צוואתו, הוא היה קובע במסמך מי יורשיו. העדר קביעה מי יורשיו במסמך, בתוספת כותרת המסמך "הצהרה" ולא "צוואה", מלמדת בבירור שמדובר בהבעת כוונה עתידית ולא בקביעת הוראות מצוות. גם במילונים שהובאו ע"י המערערים, מפורשת המילה "אמור" כ"צריך, מיועד, נועד שנקבע או שתוכנן כי ייעשה או יתרחש" דהיינו בלשון עתיד. המילה במסמך היא "אמור" ולא "האמור" ולכן הציטוט של המערערים מהמילון אינו רלוונטי."
מעבר לדחיית הערעור הערובה אשר הופקדה תחולט בקיזוז ה הוצאות ע"ס 40000 ₪
