מאת: גילי פוגל
פרשת שופטים נפתחת בציווי שנדמה במבט ראשון מוסדי:
"שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך אשר ה' אלוהיך נותן לך לשבטיך, ושפטו את העם משפט צדק".
אפשר היה להסתפק במילים "שופטים ושוטרים תיתן לך". לכאורה, די בהקמת מערכת משפט, במינוי דיינים, ביצירת סדרי דין ובקביעת כללים שלפיהם יוכרעו מחלוקות.
אבל התורה אינה מסתפקת בעצם קיומו של משפט.
היא מוסיפה שתי מילים שמטילות על כתפי השופט משא כבד בהרבה:
"משפט צדק".
משפט וצדק. שתי מילים שאנחנו רגילים להצמיד זו לזו, כמעט כאילו הן מילים נרדפות. אלא שהחיים – והמשפט – מלמדים שלא תמיד הן נפגשות.
אפשר לקיים את לשון החוק ובכל זאת לחוש אי־נוחות קשה מן התוצאה. אפשר להגיע להכרעה משפטית מנומקת, סדורה ונכונה מבחינה פורמלית – ועדיין לשאול אם נעשה צדק. אפשר גם להיתקל בחוק חסר, עמום או לקוני, שאינו נותן מענה מלא למציאות האנושית שנחתה על שולחנו של השופט.
ושם בדיוק מתחילה מלאכת השיפוט האמיתית.
לא די בשופט – צריך שופט ראוי
מיד לאחר הציווי למנות שופטים מזהירה התורה:
"לא תטה משפט, לא תכיר פנים ולא תיקח שוחד".
אין זו רק רשימת איסורים טכנית. התורה משרטטת כאן את דמותו של האדם שהיא מבקשת להושיב על כס המשפט.
שופט שאינו נושא פנים. שאינו מתרשם ממעמד, מכוח או מקשרים. שיודע להקשיב לחלש כשם שהוא מקשיב לחזק. ובעיקר – אדם שמבין שהסמכות שנמסרה בידיו אינה פריבילגיה אלא אחריות.
יש משהו כמעט מטלטל בכוח השיפוטי.
מאחורי מספר תיק נמצאים בני אדם. מאחורי כתבי הטענות נמצאים חיים שלמים. החלטה משפטית שנכתבת לעיתים בכמה עמודים יכולה לקבוע היכן ילד יגדל, מי יוכר כאביו או כאמו, אם משפחה תישאר בביתה, כיצד יחולק רכוש שנצבר במשך עשרות שנים, אם קשר בין הורה לילדו יישמר – ולעיתים כיצד ייראו חייו של אדם מכאן ואילך.
לכן מינוי שופט אינו יכול להסתכם בבחירת אדם היודע את החוק.
צריך לבחור באדם היודע גם את משקלו של החוק.
אדם שמבין כי מאחורי כל הכרעה משפטית יש תוצאה אנושית.
אולי משום כך התורה אינה מסיימת ב"משפט".
היא מוסיפה: צדק.
ומה אם המשפט אינו צודק?
השאלה הזו ניצבת במרכז מאמרו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט אהרן ברק, "על משפט, שיפוט וצדק", שנישא במקור בטקס השבעת שופטים חדשים בבית הנשיא בשנת 1995.
ברק פותח בהגדרה ברורה: תפקידו של השופט הוא להכריע בסכסוכים על פי המשפט. אלא שלצד החובה הזו קיימת שאיפה נוספת – שההכרעה גם תעשה צדק בין הצדדים, ואף מעבר לכך, שתתרום לעשיית צדק במשפט כולו.
ואז הוא מציב בפני השופטים שאלה קצרה וקשה:
"ומהי חובתכם אם המשפט אינו צודק?"
לדבריו, אין מדובר בשאלה תיאורטית שפילוסופים בלבד עוסקים בה, אלא בשאלה מעשית שכל שופט עשוי להיתקל בה: כיצד עליו לנהוג כאשר נדמה שקיים ניגוד בין המשפט לבין הצדק?
וזהו אולי הרגע שבו מתבררת החשיבות האמיתית של זהות האדם היושב על כס השיפוט.
כאשר החוק ברור, העובדות פשוטות והתוצאה המשפטית מתיישבת גם עם תחושת הצדק – מלאכת ההכרעה קלה יותר.
המבחן הגדול מגיע במקרים האחרים.
כאשר החוק נכתב למציאות אחת והחיים כבר התקדמו למציאות אחרת. כאשר המחוקק לא צפה את המקרה שהגיע לבית המשפט. כאשר קיימת לאקונה. כאשר שני ערכים חשובים מתנגשים זה בזה. וכאשר יישום דווקני של הוראת החוק מביא לתוצאה שהמצפון המשפטי מתקשה להשלים עמה.
כשהדין עצמו עלול להרחיק מן הצדק
המתח הזה אינו חדש.
כבר בעת העתיקה הופיעה האמרה הלטינית המפורסמת המזוהה עם קיקרו:
Summum ius, summa iniuria.
בתרגום חופשי: הדין במלוא חומרתו עלול להפוך לעוול הגדול ביותר.
הרעיון אינו שהחוק מיותר או שאפשר להתעלם ממנו בשם תחושת צדק פרטית. להפך. הוא מזהיר מפני מצב שבו היצמדות עיוורת לאות הכתובה, ללא התבוננות בתכליתה ובנסיבות שבהן היא מופעלת, עלולה להביא דווקא לתוצאה שהמשפט נועד למנוע.
אבל מכאן צומחת סכנה אחרת.
אם כל שופט יוכל להחליף את החוק בתפיסת הצדק האישית שלו – מה יישאר משלטון החוק?
השופט אינו המחוקק
וכאן נדרשת הבחנה חשובה.
"עשיית צדק" אינה מעניקה לשופט רישיון לפסוק ככל שלבו חפץ.
תחושת הצדק האישית של אדם – גם אם הוא שופט – אינה יכולה להפוך בעצמה לדין. אחרת, במקום שלטון החוק נקבל את שלטונו של האדם היושב בדין.
גם ברק מכיר בגבול הזה.
הוא מסביר כי כל חוק טעון פרשנות, וכי הפרשנות נעשית על רקע עקרונות היסוד של שיטת המשפט. לדבריו, על הפרשן לעשות מאמץ להגיע לתוצאה המגשימה את ערכי היסוד, כאשר הצדק תופס ביניהם מקום מרכזי.
אלא שיש רגע שבו הפרשנות מגיעה אל קצה גבולה.
וברק אינו אומר לשופט: אם החוק אינו נראה לך צודק – התעלם ממנו.
להפך.
הוא כותב באופן שאינו משתמע לשתי פנים:
"בעימות זה בין משפט וצדק — משפט עדיף".
כאשר לשון החוק, על רקע הערכים המחייבים, אינה מאפשרת להגיע לפתרון הצודק בעיני השופט – המשפט גובר. אבל כאשר הדין עצמו מותיר בידי השופט שיקול דעת וכמה פתרונות משפטיים אפשריים ניצבים לפניו, ברק מציע כי השופט יבחר "בפתרון הצודק ביותר".
זו הבחנה דקה אך מכרעת.
השופט אינו מחפש צדק במקום החוק.
הוא מחפש צדק בתוך החוק.
כשהחוק שותק – והשופט אינו יכול
החיים, מטבעם, יצירתיים יותר מספר החוקים.
המחוקק אינו מסוגל לצפות כל מערכת יחסים, כל טכנולוגיה, כל מבנה משפחתי וכל טרגדיה אנושית שעשויים להגיע בעתיד לפתחו של בית המשפט.
ולכן לעיתים מגיע רגע שבו החוק שותק, או לפחות אינו מדבר בקול ברור.
אבל השופט אינו תמיד יכול לשתוק יחד איתו.
בעלי הדין הגיעו אליו משום שהם זקוקים להכרעה. אי־הכרעה היא לעיתים הכרעה בפני עצמה.
ברק מתאר במאמרו את העקרונות והערכים המלווים את הכללים המשפטיים כ**"הרוח האופפת את החומר"**, כמעין נשמה המלווה את גוף החוק. על הפרשן, לשיטתו, לעשות מאמץ להגיע לתוצאה המגשימה את ערכי היסוד של השיטה.
ואם יש תחום שבו הדברים האלה מקבלים משמעות כמעט כואבת – הרי זה המשפט המשפחתי.
"ולוואי והותר לו לשופט לומר איני יודע"
בדיני משפחה, השופט אינו מכריע רק בשאלות מופשטות של זכויות וחובות.
לעיתים מונחים לפניו החיים עצמם.
הורות. ילדים. קשרי דם. קשרי נפש. משפחה שהתפרקה. משפחה המבקשת להיבנות. קשר בין הורה לילד. בית שהיה פעם משותף והפך לזירת מחלוקת.
ובמקרים כאלה פסק הדין אינו רק מסיים הליך משפטי.
הוא עשוי לעצב חיים.
אחד הביטויים המטלטלים לכך ניתן השנה בפסק הדין בפרשת החלפת העוברים – מן הפרשות האנושיות והמשפטיות המורכבות שנדונו בישראל.
השופטת יעל וילנר פתחה את פסק דינה בהכרה בכך ששופטים מורגלים בתיקים מורכבים ובהכרעות בעלות השלכות מרחיקות לכת. ובכל זאת, כתבה, ישנם מקרים מעטים שבהם השילוב בין הנסיבות העובדתיות והמשפטיות הוא כה יוצא דופן וטראגי, עד ששמעם "לא משאיר אוזן אדישה, ולא מותיר עין יבשה".
במרכז הפרשה עמדה ילדה אחת – ושני זוגות הורים.
מצד אחד, ההורים הגנטיים.
מן הצד האחר, האם שנשאה אותה ברחמה וילדה אותה ובן זוגה.
שני זוגות שלא חטאו.
שני זוגות שלא גרמו לטעות הטראגית.
שני זוגות שעברו דרך ייסורים כדי לזכות בילד.
ושני זוגות המבקשים לשאת באותה זכות נשגבת ובאותו נטל עצום – להיות הורים.
וילנר ניסחה את ההתנגשות האנושית במילים כמעט מקראיות:
"אלו אומרים – מצוּר מחצבתי היא, ואלו אומרים – פּרי בטני היא; שניהם טובים וראויים, שניהם מבקשים להיות לה לאב ולאם."
איזו הכרעה יכולה להעניק צדק מלא במצב כזה?
מי הוא ה"מנצח" כאשר עצם זכייתו של האחד כרוכה בכאבו הבלתי נתפס של האחר?
משפט שלמה של תקופתנו
השופטת וילנר כינתה את הסיטואציה "מעין 'משפט שלמה' של תקופתנו".
אלא שיש הבדל מהותי.
במשפט שלמה המקראי היה צורך לגלות את האמת העובדתית – מי היא האם.
במקרה המודרני האמת העובדתית ידועה. המדע יודע לומר מיהם ההורים הגנטיים, והמציאות יודעת לומר מי נשאה את הילדה ברחמה ומי ילדה אותה.
השאלה שהונחה לפני בית המשפט הייתה אחרת:
למי מקנה הדין הישראלי את מעמד ההורות?
לא איזו אמת נכונה – אלא איזו זיקה המשפט יכיר בה כמכרעת.
ובנקודה הזו מביאה השופטת וילנר דברים שכתב שנים קודם לכן השופט מישאל חשין, כאשר נדרש אף הוא לשאלות אנושיות מן הסוג שקשה להכניס אל תוך סעיפי החוק:
"ולוואי והותר לו לשופט לומר איני יודע".
יש במשפט הקצר הזה עולם שלם.
"איני יודע" אינו בהכרח ביטוי לחוסר ידע.
לעיתים הוא ביטוי לענווה.
להכרה בכך שלא לכל טרגדיה אנושית יש פתרון המסוגל להשיב את העולם למקומו. שלא בכל תיק קיימת הכרעה שתעשה צדק שלם עם כל מי שעומד באולם.
כמה קל היה אילו יכול היה השופט לומר לשני הצדדים:
שניכם ראויים.
שניכם אוהבים.
שניכם צודקים.
אינני מסוגל לבחור ביניכם.
אבל לשופט אין תמיד את הפריבילגיה הזאת.
הילדה זקוקה לזהות משפטית. ההורים זקוקים להכרעה. החיים אינם יכולים להישאר תלויים בין שתי אפשרויות רק משום שכל אחת מהן שוברת את הלב בדרך אחרת.
ולכן גם כשהלב מבקש לומר "איני יודע" – המשפט דורש תשובה.
לא תמיד הצדק יכול להיות שלם
וזו אולי אחת האמיתות הקשות ביותר של המשפט המשפחתי.
אנחנו רגילים לדבר על "עשיית צדק" כאילו הצדק הוא נקודה מדויקת שאפשר להגיע אליה אם רק נפרש נכון את החוק.
אבל במשפחה יש מקרים שבהם אין פסק דין המסוגל לרפא את הכאב.
בסכסוך בין הורים, גם החלטה נכונה משפטית יכולה להכאיב לילד. בסכסוך ירושה, פסק הדין יכול לחלק את העיזבון בדיוק רב – אך לא לאחות את המשפחה. בהליכי גירושין ניתן לקבוע מי זכאי לאיזה רכוש – אך אין סעיף חוק המסוגל להשיב שנים שאבדו.
ובפרשת החלפת העוברים – כל הכרעה הייתה מותירה זוג הורים מול אובדן שקשה לתאר.
השופטת וילנר הכריעה כי על פי הדין הישראלי, בתחרות שבין הזיקה של האם היולדת לבין הזיקה של ההורים הגנטיים, ידה של האם היולדת על העליונה, ובהמשך לכך קבעה כי היא ובן זוגה הם הוריה המשפטיים של הקטינה.
זוהי הכרעה משפטית.
אבל גדולתו של המשפט אינה בכך שהוא מעמיד פנים שהכרעה משפטית מעלימה את הטרגדיה.
להפך.
שופט ראוי הוא גם מי שמסוגל להכריע – ועדיין לראות את הכאב שההכרעה מותירה אחריה.
וכאן מקבלים דבריו של ברק משמעות נוספת.
לעיתים השאלה אינה רק מה עושה השופט כאשר המשפט והצדק מתנגשים.
לעיתים השאלה קשה יותר:
מה עושה השופט כאשר אין בנמצא פתרון שיעשה צדק מלא עם כולם?
"צדק צדק תרדוף"
אולי משום כך התורה אינה אומרת:
"צדק תמצא".
היא גם אינה מבטיחה:
"צדק תשיג".
היא אומרת:
"צדק צדק תרדוף".
רדיפה היא תנועה מתמדת.
היא מאמץ.
היא חיפוש.
היא גם הודאה בענווה שהצדק אינו תמיד מונח לפנינו כשהוא ברור, חד ומוכן לשימוש.
לפעמים צריך לחפש אותו בין סעיפי החוק.
לפעמים בין שתי זכויות מתנגשות.
לפעמים בין שתי גרסאות.
ולפעמים – כמו בפרשת החלפת העוברים – בין שתי אהבות אמיתיות, כאשר שתיהן מבקשות מאותו בית משפט להכיר בהן.
דווקא ברגעים האלה מתברר מדוע התורה דורשת מאיתנו לא רק מערכת משפט טובה – אלא שופטים ראויים.
כי במקרים הפשוטים אפשר אולי להסתפק בידיעת החוק.
במקרים הקשים צריך גם אדם.
אדם המסוגל לקרוא את הדין, אך לראות את הילד שמאחוריו.
אדם המסוגל להכריע, אך לא להפוך אדיש למחיר הכרעתו.
אדם שמסוגל לומר "זה הדין", ובאותה נשימה להרגיש את מלוא משקלו.
ואז מגיע אלול
ואולי אין זה מקרי שפרשת שופטים מלווה אותנו אל חודש אלול.
לאחר שעסקנו בשופט – בכישוריו, ביושרו, בעצמאותו, בשיקול דעתו ובכוחו להכריע – לוח השנה היהודי משנה לפתע את כיוון המבט.
עד עכשיו שאלנו כיצד אדם ראוי לשפוט אחרים.
אלול בא ושואל:
וכיצד אתה עצמך עתיד להישפט?
השופט היושב היום על כס המשפט ושומע את טענותיהם של אחרים – הוא עצמו אדם.
עורך הדין המבקש צדק עבור לקוחו – אדם.
בעל הדין הדורש שבית המשפט יכיר באמת שלו – אדם.
האדם הפשוט העומד מחוץ לאולם – אדם.
ובפתחם של הימים הנוראים כולם עומדים באותו מקום.
אין שם גלימה.
אין תואר.
אין דרגה.
אין צד אחד שהוא "התובע" ואחר שהוא "הנתבע".
יש אדם ומעשיו.
מן "איני יודע" אל מי שיודע הכול
וכאן מקבל משפטו של חשין משמעות נוספת, כמעט מצמררת:
"ולוואי והותר לו לשופט לומר איני יודע".
השופט של מטה נדרש להכריע מתוך חומר הראיות שהובא לפניו.
הוא רואה מסמכים, שומע עדויות, בוחן גרסאות ומנסה להרכיב מהן את האמת המשפטית. אבל הוא אדם.
הוא אינו רואה הכול.
עד יכול לטעות. מסמך יכול להיות חסר. ראיה יכולה שלא להגיע לבית המשפט. אדם יכול להסתיר אמת, או להיות משוכנע באמת שאינה האמת כולה.
ולכן יש רגעים שבהם השופט האנושי היה מבקש לומר:
איני יודע.
ואז מגיע אלול ומעמיד מולו – ומול כולנו – את המשפט האחר.
על פי האמונה היהודית, במשפט של מעלה אין חסר ראייתי.
אין עד שלא התייצב.
אין מסמך שלא הוגש.
אין צורך להכריע איזו גרסה מסתברת יותר.
לפני הקב"ה גלויים לא רק המעשים, אלא גם הכוונות, הנסיבות והמחשבות.
ואם שופט בשר ודם חש לעיתים מועקה עד שהוא מבקש לעצמו את האפשרות לומר "איני יודע", כמה חרדת קודש ראוי שתהיה באדם היודע שבקרוב הוא עצמו עתיד לעמוד למשפט בפני מי שאין לפניו "איני יודע".
חרדת הקודש
וכאן אולי נמצא החיבור העמוק ביותר בין פרשת שופטים לחודש אלול.
חרדת הקודש של השופט היושב בדין – וחרדת הקודש של האדם העומד בדין.
מי שמכריע בגורלו של אדם אחר צריך להיכנס לאולם בידיעה שההחלטה שהוא עומד לקבל אינה עוד משימה ביומן עמוס.
יש אדם בצדה השני.
חרדת קודש אינה פחד המשתק את השופט. להפך. היא ההכרה בגודל האחריות.
היא הענווה הנדרשת ממי שהחברה הפקידה בידיו כוח עצום.
אולי דווקא מי שמבין שהוא עצמו אינו חסין מטעות יהיה זהיר יותר כאשר הוא קובע שאדם אחר טעה.
מי שיודע שגם הוא עתיד לעמוד לדין, אולי יקשיב עוד רגע לפני שיחרוץ דין.
ומי שיודע כמה הוא עצמו מבקש שיבחנו אותו לא רק במידת הדין אלא גם במידת הרחמים, יבין טוב יותר את כובד האחריות כשהוא מפעיל את מידת הדין כלפי אחרים.
פרשת שופטים שואלת:
כיצד ראוי לשפוט אדם?
חודש אלול מוסיף:
וכיצד ראוי לאדם לחיות, כשהוא יודע שגם הוא עתיד להישפט?
גם השופט נשפט
בסיום מאמרו חוזר אהרן ברק אל הפסוק שבו פתחנו.
לאחר הדיון המורכב ביחסים שבין משפט לצדק הוא פונה אל השופטים החדשים ומבקש מהם לעשות צדק – אך צדק בגדרי המשפט. יתרה מכך: אם שופט מגיע בפסק דינו לתוצאה הנוגדת את תחושת הצדק שלו, מציע ברק כי יחזור על עקבותיו ויבדוק אם טעה במשפט, משום ששאיפת המשפט היא להיות צודק.
ובסוף דבריו הוא חוזר אל הציווי העתיק של פרשתנו:
"צדק צדק תרדוף".
אולי בכך נמצאת תמצית הפרשה כולה.
התורה אינה מבטיחה לנו שכל חוק יהיה מושלם.
היא אינה מבטיחה שכל מקרה יהיה פשוט.
היא אפילו אינה מבטיחה שכל הכרעה תוכל לעשות צדק שלם עם כל הצדדים.
היא יודעת שמשפט נעשה בידי בני אדם – ובני אדם מוגבלים ביכולתם לראות את התמונה כולה.
ולכן היא דורשת מאיתנו לבחור שופטים ראויים.
אנשים שלצד בקיאותם בדין קיימת בהם יראת האחריות.
שלצד עצמאותם קיימת בהם ענווה.
שלצד כוח ההכרעה קיימת בהם היכולת להקשיב.
אנשים שגם כאשר הדין מחייב אותם להכריע, עדיין מסוגלים לשמוע בתוכם את זעקתו השקטה של השופט:
"ולוואי והותר לו לשופט לומר איני יודע".
ואז מגיע אלול ומוסיף משפט אחר, שאינו כתוב בספר החוקים אך ראוי שילווה כל מי שיושב בדין:
גם השופט נשפט.
לדעת שבידיך כוח להכריע בגורלו של אדם – אך לא לשכוח לרגע שגם אתה אדם.
לדעת שהמשפט זקוק לכללים – אך שהכללים נועדו לבני אדם.
לדעת שלא בכל תיק תוכל לתקן את כל מה שנשבר.
לדעת שלפעמים תיאלץ לבחור בין שתי אפשרויות כואבות.
ובכל זאת – להמשיך לחפש.
להמשיך לשאול.
להמשיך לרדוף.
כי התורה אינה מצווה עלינו רק לעשות משפט.
היא מציבה בפנינו משימה קשה, אנושית ונצחית הרבה יותר:
"צדק צדק תרדוף".
