ארבל, ילידת ירושלים, נולדה בשם עדנה אנגלנדר וגדלה בחיפה, שם למדה בבית הספר "בית חינוך". את לימודי המשפטים החלה כבר במהלך שירותה הצבאי, בשלוחה התל אביבית של האוניברסיטה העברית, והוסמכה כעורכת דין בשנת 1969 לאחר התמחות במגזר הפרטי.
אירוע חריג ודרמטי ליווה את ראשית דרכה המקצועית. בשנת 1971, בעת ששהתה באולם בית המשפט המחוזי בתל אביב, נפצעה ברגלה מכדור תועה במהלך אירוע ירי קטלני שהתרחש בין בני משפחה מסוכסכים בתוך אולם הדיונים עצמו. האירוע, שהסתיים בהרוג ובפצוע קשה, נחשב לאחד ממקרי האלימות החריגים שידעה מערכת המשפט באותן שנים.
בשנת 1972 הצטרפה לפרקליטות מחוז מרכז, ומאותו רגע החל מסלול מקצועי מרשים שנמשך למעלה מארבעה עשורים. בשנת 1984 מונתה לפרקליטת מחוז מרכז, ובמסגרת תפקידיה הייתה חברה בצוותים שעסקו בכמה מהפרשות הרגישות בתולדות המדינה, ובהן פרשת קו 300, עבודת ועדת כהן לחקר אירועי סברה ושתילה וגיבוש נהלים להפעלת סוכנים סמויים.
בשנת 1988 מונתה לשופטת בבית המשפט המחוזי בתל אביב. במקביל עסקה גם בהוראה אקדמית בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב ולימדה דיני ראיות וסדר דין פלילי.
השלב הבא בקריירה שלה הגיע בשנת 1996, כאשר מונתה לפרקליטת המדינה. במהלך כהונתה עמדה בראש ועדות מקצועיות רבות, גיבשה קוד אתי לפרקליטים, ייצגה את ישראל בפורומים משפטיים בינלאומיים והייתה מעורבת בכמה מההחלטות הציבוריות הרגישות ביותר של אותן שנים.
בשנת 2004 נבחרה לכהן בבית המשפט העליון, לאחר הליך מינוי שעורר מחלוקות ציבוריות ופוליטיות לא מעטות. חרף ההתנגדויות, זכתה לתמיכת רוב חברי הוועדה לבחירת שופטים ומונתה לכהונה בבית המשפט העליון, שבו כיהנה במשך עשור עד לפרישתה בשנת 2014.
לאורך שנותיה על כס השיפוט הייתה ארבל מזוהה עם תפיסה משפטית ששמה דגש על הגנה על אוכלוסיות מוחלשות ועל הצורך לראות את האדם שמאחורי ההליך המשפטי. בפסקי דין רבים חזרה על הצורך לאזן בין הוראות החוק לבין שיקולי צדק, שוויון והגנה על מי שנמצא בעמדת חולשה.
גישה זו באה לידי ביטוי גם בתחום דיני המשפחה, שבו הותירה אחריה כמה פסקי דין משמעותיים. אחד הבולטים שבהם ניתן בשנת 2008 ועסק בסוגיית מזונות הילדים.
באותה פרשה נדונו בני זוג שנישאו בשנת 2003 ולהם בת משותפת. לאחר שהיחסים ביניהם עלו על שרטון ניהלו השניים מאבק משפטי ממושך סביב שאלות הנוגעות לאחריות ההורית ולמזונות הילדה.
בית המשפט לענייני משפחה קבע כי מרכז חייה של הקטינה יהיה אצל אביה. בהמשך התגלגל התיק לערכאות הערעור ולבסוף הגיע לבית המשפט העליון. האב טען כי מאחר שהוא ההורה הנושא בפועל בגידול הילדה ובמרבית הוצאותיה, אין הצדקה לחייבו במזונות כפי שנפסקו.
אלא שארבל דחתה את טענותיו ובחרה להיצמד לדין העברי כמקור הנורמטיבי המחייב בסוגיית מזונות ילדים יהודים.
בפסק הדין כתבה:
"הגעתי למסקנה כי אין מקום להיעתר לבקשה… הדין החל על בני זוג יהודים בנושא החיוב במזונות ילדיהם הקטינים הוא הדין העברי, אשר קובע כי החובה לספק את צרכיהם ההכרחיים של הילדים מוטלת במלואה על האב. חיובה של האם במזונות עשוי לקום מדין צדקה…"
פסק הדין שיקף את ההלכה שהייתה נהוגה במשך שנים רבות בבתי המשפט בישראל, ולפיה מקור החיוב במזונות ילדים יהודים הוא הדין האישי, המטיל את עיקר החובה על האב.
בדיעבד, הפכה אותה הכרעה לאחת מנקודות הציון המשמעותיות בהתפתחות דיני המזונות בישראל. פחות מעשור לאחר מכן, שינתה הלכת בע"מ 919/15 את אופן חלוקת נטל המזונות לגבי ילדים מעל גיל שש וקבעה מודל המתחשב גם בהכנסות ההורים ובחלוקת האחריות ההורית בפועל.
למרות השינויים שחלו מאז, פסיקתה של ארבל נותרה אבן דרך משמעותית בהתפתחות המשפטית של תחום המזונות. היא סימלה את הגישה שאפיינה את בתי המשפט במשך שנים ארוכות ואת הבחירה להחיל את הדין העברי כמקור המחייב בסוגיה.
מי שביקשו להבין את תפיסת עולמה של ארבל יכלו למצוא אותה גם בנאום הפרישה שלה מבית המשפט העליון בשנת 2014.
"כבוד האדם היה לי ערך מקודש", אמרה אז. "קורבן, מתלוננת, נאשם, עד, בעל דין או עותר – השתדלתי תמיד לראות את האדם הניצב בפניי".
משפט זה ליווה את דרכה השיפוטית לכל אורכה. בין אם עסקה בתיקים פליליים, בזכויות אדם, בדיני נזיקין או בסכסוכים משפחתיים, ארבל נתפסה כשופטת שביקשה להעניק משקל לא רק לדין הכתוב אלא גם להשלכותיו על חייהם של בני האדם.
עדנה ארבל הותירה אחריה שלוש בנות ומורשת משפטית רחבה. בעולם דיני המשפחה היא תיזכר, בין היתר, בזכות אותה הכרעה משנת 2008 שבה קבעה כי הדין העברי הוא שמסדיר את חובת מזונות הילדים וכי החובה לספק את צורכיהם ההכרחיים מוטלת על האב – פסיקה שהפכה עם השנים לחלק בלתי נפרד מהדיון המשפטי שהוביל לעיצובם מחדש של דיני המזונות בישראל.
