מאת: שירה דיוק -מאמנת אישית לזוגיות ויועצת זוגית ברוח יהודית
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. ב וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ; וֶהְיֵה, בְּרָכָה. ג וַאֲבָרְכָה, מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ, אָאֹר; וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה."
אברם יוצא לשליחותו ופוגש בדרכו את מלך סדום, את מלך שלם, את לוט את פרעה.. מפגשים אלו אינם סתמיים אלא מהווים אתגר לאברם להתנהלות של 'והיה ברכה'. על רקע של נתינה ולקיחה, על רקע של מתנות לחם ויין, מלמד אותנו אברם את התפיסה הנכונה שמאפשרת לתת את הנשמה ואת הלב, בזוגיות בחיים ובעולם.
הליכתו של אברם אל הארץ אשר אראך מהווה הנחיה להתנהלות האדם בדרכו האישית וגם לעם ישראל לאורך הדורות ,ההיסטוריה היהודית.
"אל הארץ אשר אראך", בחסידות מפרשים -שלכל אדם יש ארץ מלשון רצון, ארץ שעושה את הרצון. לכל אדם יש חלום/חזון/שאיפות/רצונות שאותם רוצה להגשים שאליהם רוצה להגיע. ולכן לא גילה לו הקב"ה מהי הארץ, כיוון שהיא משתנה מאדם לאדם.
אבל בכדי להגיע אל הארץ אשר אראך, מסביר ה'שפת אמת':
שהקב"ה לימד את אברהם שארץ ישראל נראית לאדם על פי המידה בה הוא מוכן ללכת. כלומר ה"שם" של הארץ הוא "אשר אראך". ככל שאדם מוכן לצאת אל הדרך להתמיד בה ולהתמודד בגבורה עם הקשיים הכרוכים בדרך כך יזכה להידבק בארץ ישראל (הפרטית שלו/החלום/הרצון) ולהשיג את המדרגות הקדושות להן הוא ראוי.
אז איך מגיעים אל הארץ אשר אראך? מהי ההתנהלות בדרך אל ארץ זו?
שרש המילה ברכה מופיע חמש פעמים בפסוקים השולחים את אברם אל הדרך. הברכה היא המפתח. המטרה בהפיכת אברם לגוי גדול והליכה אל הארץ- היא "והיה ברכה". הבאת הברכה אל האנושות כולה. בניגוד להנחיה זו, האנושות אותה פוגש אברם לאורך הפרשה מתנהלת על פי מושג הפוך לחלוטין לקיחה.
הנה כמה תזכורות לסיטואציות שונות איתן נפגש אברם:
וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה…
כאשר פרעה מחזיר את שרי לאברם: לָמָ֤ה אָמַ֙רְתָּ֙ אֲחֹ֣תִי הִ֔וא וָאֶקַּ֥ח אֹתָ֛הּ לִ֖י לְאִשָּׁ֑ה וְעַתָּ֕ה הִנֵּ֥ה אִשְׁתְּךָ֖ קַ֥ח וָלֵֽךְ׃
במלחמת ארבעת המלכים בכיבוש סדום: וַיִּקְחוּ אֶת כָּל רְכֻשׁ סְדֹם וַעֲמֹרָה וְאֶת כָּל אָכְלָם וַיֵּלֵכוּ. וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ בֶּן אֲחִי אַבְרָם וַיֵּלֵכוּ וְהוּא יֹשֵׁב בִּסְדֹם.
דמיון רב בין צירוף המילים קח ולך. בדברי פרעה לאברם ולתיאור הבזיזה בסדום… זהו סגנון חיים, זוהי תרבות, לקחת וללכת. בחברה בה לוקחים והולכים גדל הריחוק בין החברים.
אברם מתנגד לשפת הלקיחה הרווחת, הוא מסרב לשתף פעולה עם תרבות וסגנון חיים שכזה. וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ… וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִימֹתִי יָדִי אֶל יְהוָה אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם..
מה גורם לאנשים להית 'לוקחים'? איך צמחה תרבות של 'קח'?
לכאורה משאבי העולם מוגבלים, החיטה הצומחת מוגבלת השדה מוגבל, ..כך התפתחה תפיסה הטוענת שכל אחד צריך לקחת כמה שיותר. מי שלא ייקח- לא יישאר לו. זוהי תפיסת סדום. דאג לעצמך.
אברם מרים ידו לאל עליון בשבועה, לבל ייקח 'מחוט ועד שרוך נעל' ומלמד אותנו לדורות כיצד לתת ולא לקחת. ואז נהיה ברכה!
אברם מבקש ללמד תפיסה אחרת, של ברכה. " כיון שעמד אברהם עשאו אב כל הברכות שנאמר והיה ברכה.(ילקוט שמעוני תרלב). כך היה מחנך את באי אוהלו: 'משניו אוכלין ושותין אמר לון בריכו. והן אומרין מה נימור (מה נאמר) ואמר להון ברוך אל עולם שאכלנו משלו (בראשית רבה נד).
(הכרת הטוב, הודאה למי שהיטיב עימי היא צעד ראשון לברכה- אך נתמקד היום בחלק השני)
מטרת הברכות בראש ובראשונה היא להודיע לעצמנו ולאחרים שיש מקור בלי סוף לשפע ולברכה. המברך לא צריך עתה לדאוג שמשאבי המציאות ייגמרו ולא יישאר לו. המברך לא צריך להיות בתחרות סמויה של לקיחה כי הברכה והשפע מתחדשים ויורדים בכל יום ויום. איזו אנחת רווחה…
בתוך זוגיות כמו בכדור הארץ, יש מלאי משאבים, יש אוכל על השולחן, יש כוחות, יש חופש, יש הנאות פיסיות ורוחניות ועוד ועוד. הרב קנוהל ז"ל בספרו איש ואיש זכו שכינה בינהם מסביר :
'אם נצייר לעצמנו את המכלול המצוי בביתנו כמאה אחוז, הרי שאפשר שכל אחד מאיתנו יתמקד בלקיחת החצי שהוא מעונין לקבל ויטול מהמכלול חמישים אחוז לעצמו.'
שוויון, מה הבעיה בצורה זו?
'בדרך זו מתרחקים זה מזה, בפועל ובתחושת הלב, שהרי כל אחד נוטל לעצמו ומתרחק… לעומת זאת אם כל אחד יתמקד בנתינה לשני, את החמישים האחוזים המגיעים לו, או אז הנתינה תחבר אותנו. בשני המקרים יהיה לכל אחד חצי , אך מערכת היחסים השתנתה מקצה לקצה.
נדגים את הרעיון שמביא הרב קנוהל- מתיישבים סביב השולחן בעל ואשתו לאכול ארוחת ערב. האישה טרחה ובשלה ארוחה טעימה וכעת הבעל מניח על צלחת אשתו את האוכל, את הבשר שעשוי במידה הטעימה לה, את הסלט שהיא אוהבת וכן הלאה. הוא מניח את האוכל על הצלחת בסידור יפה ומעורר תאבון. כייף לקבל צלחת כזו נכון? אבל רגע מה על האוכל שלו, האם יישאר מספיק בשר ואורז בשבילו, האם עליו לדאוג לקחת ממשאבי הבית לפני שייגמרו ולא יישאר לו?
לא, כי בינתיים גם האישה מסדרת את האוכל על צלחת בעלה, בדיוק כפי שהוא אוהב.
כלומר לשני בני הזוג אין צורך לדאוג לצלחת שלהם שמא ייגמר או לא יהיה כי הבן זוג דואג לצלחת שלו. אין צורך לחיות סגנון 'קח ולך' בגלל אמונה ששרדה מאז אנושות קדמונית (שהמשאבים בעולם נגמרים). אברהם אבינו מלמד אותנו שכאשר אני עסוקה בנתינה לאחר מישהו אחר גם דואג לי ואז אפשר לתת מכל הלב.
בעיני זה רעיון מופלא! אברהם מלמד אותנו שהנתינה ממקום של אמונה בשפע המתחדש היא המביאה ברכה אל תוך ביתך.
על כן ננסה להרגיל עצמנו לתת אחד לשני את צרכיו במקום שנניח לכל אחד ליטול את חלקו…' (הרב אלישיב קנוהל, איש ואישה, עמ' 44)
ועוד משהו בענין נתינה, מסביר הרב קנוהל ז"ל: אנו צריכים ללמוד לתת את מה שבן זוגנו זקוק לו ומעוניין בו ולאו דוקא מה שטוב בעינינו…
לתת
את הנשמה ואת הלב
לתת כשאתה אוהב
ואיך מוצאים את ההבדל
שבין לקחת ולקבל
עוד תלמד לתת
שירה דיוק- מאמנת אישית לזוגיות ויועצת זוגית ברוח יהודית
בעלת תואר ראשון בחינוך וגיאוגרפיה ותואר שני בחינוך יהודי.
ברקע שנים של עבודה עם נוער שוליים- הבנת צרכי הנוער והתמודדות עם מעברי גיל ההתבגרות
ניהול מכינה קדם צבאית ,לימוד של שנים רבות על חסידות בבית מדרש לנשים (מתן, באור פניך)
מלמדת בבתי מדרש לנשים. עשייה נוספת גם בתחום של אומנות וכתיבה .
