בדרך כלל נמנעים בתי הדין הרבניים מפרסום שמותיהם של בעלי דין, גם במקרים רגישים וקשים. אלא שבמקרה זה סבר בית הדין כי התנהלותו המתמשכת של יעקב בן דויד מצדיקה חריגה מן הכלל. בהחלטה נקבע כי לאור ההחלטה הקודמת על פרסום פרטיו של האיש המעגן, ניתן לפרסם את ההחלטה במלואה ללא השמטת שמות הצדדים.
ההחלטה ניתנה במסגרת מחלוקת סביב הסכם שהציג בן דויד כתנאי למתן הגט. בית הדין הבהיר כי ההסכם המוצע לוקה בפגמים מהותיים וכי אינו עומד באמות המידה של הסכם הוגן. במקביל הדגיש הרב פריימן כי אין הוא מייחס את התנהלותו של האיש לבאי כוחו, ואף ציין כי התרשם שעורכי דינו ניסו להביאו להסכמה סבירה או לחלופין לקיום פסק הדין המחייב אותו להתגרש, אולם הוא עצמו מסרב לעשות כן.
אחת הקביעות הבולטות בהחלטה עסקה במהות ההסכם שהציע האיש. בית הדין לא הסתפק בביקורת מרומזת וקבע במפורש כי "'הסכם' שמהותו היא סחיטה ראוי לכל גנאי". עוד הודגש כי האישה אינה נדרשת להיכנע לדרישות מסוג זה וכי עמידתה על זכויותיה אינה בגדר התחמקות או תירוץ.
הרב פריימן הוסיף כי תפקידו של בית הדין אינו להעניק חותמת גומי להסכמות המובאות בפניו, אלא לבחון האם מדובר בהסכם שנעשה מתוך רצון חופשי והבנה מלאה של משמעותו. לדבריו, כאשר צד מנצל את כוחו הנובע מסירובו לקיים פסק דין למתן גט, ודורש מהצד השני ויתורים מהותיים כתנאי לביצועו, אין מדובר בהסכם לגיטימי אלא בניסיון פסול להפעיל לחץ.
בהמשך כתב בית הדין דברים חריפים עוד יותר: "הדבר היחיד הראוי לכינוי 'תירוצים' הוא תירוציו של האיש לסירובו ליתן גט ולדרישותיו המופרכות כתנאי לו".
גם טענותיו של בן דויד כלפי האישה נדחו. בית הדין קבע כי בעל דין אינו רשאי להתעלם מהחלטות שיפוטיות, להימנע מהתייצבות להליכים ולנסות לכפות ויתורים באמצעות הפרת פסקי דין, ובו בזמן לטעון כי קיימות לו השגות על התנהלות הצד השני.
בפסקה נוספת בעלת משמעות עקרונית חזר בית הדין על קביעותיו הקודמות ביחס לנסיבות הסכסוך וקבע כי האישה מימשה את זכותה לעלות לישראל, בעוד האיש בחר שלא להצטרף אליה. בהתאם לדין התורה, קבע בית הדין, האחריות לפירוד ולתוצאותיו מוטלת על האיש ולא על האישה.
עוד צוין כי גם ההצעה הפשרנית שאליה הסכימה האישה העניקה לאיש, לשיטת בית הדין, את מלוא זכויותיו ואף מעבר לכך, לרבות בכל הנוגע לקשר עם הקטין, אולם גם הצעה זו לא הביאה לסיום המחלוקת.
לצד הדברים דחה בית הדין את התנגדותו של האיש למינוי אקטואר לצורך איזון המשאבים בין הצדדים, וקבע כי בהיעדר הסכם ראוי יש לבצע את חלוקת הרכוש בהתאם לדין ולהמשיך בהליך הרכושי כסדרו.
ההחלטה מסמנת צעד נוסף במאבקם של בתי הדין הרבניים בתופעת סרבנות הגט. מעבר לביקורת החריפה שהוטחה ביעקב בן דויד, בולט במיוחד הצעד הנדיר של חשיפת שמו המלא לציבור — מהלך שבתי הדין נוקטים בו לעיתים רחוקות בלבד, אך במקרה זה מצאו כי חומרת ההתנהלות והמשך העיגון מצדיקים אותו.
