הכוחות המנוגדים שפועלים בתוכנו
מארי בואן, מאבות הטיפול הזוגי והמשפחתי, מתאר כיצד בכל אחד מאיתנו פועלים שני כוחות בסיסיים: הצורך בקרבה ובשייכות, ולצדו הצורך בנפרדות, ייחודיות ונאמנות לעצמי. אלו שני צרכים סותרים לכאורה, אך שניהם חיוניים לבריאות הנפשית של הפרט ולבריאות הקשר.
היכולת לקיים פשרות ולהכיל שונות אינה נוצרת יש מאין – היא נבנית לאורך שנות החיים הראשונות, באינטראקציות עם הדמויות ההוריות והסביבה. כך שכל אחד מבני הזוג מגיע לקשר עם תפיסות שונות, הרגלים רגשיים מובנים, העדפות וציפיות – ולעיתים, גם עם דפוסי פיצוי או הימנעות שהוטמעו בילדות.
מאהבה רומנטית להכרה בשונות
בשלב הראשוני של הקשר, בני הזוג נמשכים זה לזה מתוך כמיהה לקרבה ולשייכות. הם עשויים להתעלם מן השונות ביניהם, להשתדל לרצות ולהתאים את עצמם, לעיתים על חשבון הצרכים האישיים. אולם שלב זה זמני. ככל שהקשר מתמשך ומתבסס, מתחיל שלב האהבה המודעת – שלב שבו הזהות האישית שבה לדרוש מקום. בני הזוג מתחילים להכיר בכך שהשונות היא ממשית, בלתי ניתנת למחיקה, וכי הרצון להישאר נאמן לעצמי אינו נוגד את הרצון לקשר – אלא קיומי לו.
אך כאן ניצב האתגר. יש זוגות אשר מתוך רצון להימנע מעימות או מריחוק, ממשיכים לוותר. הם מדחיקים צרכים, מבטלים רצונות, ומתאימים עצמם באופן מלא לבן הזוג – עד שנוצרת זהות שקרית. בן הזוג שוויתר שוב ושוב חש כי אינו נאמן לעצמו. הוא חי בתחושת זיוף תמידית, חנוק, שקוף. הוא נוכח בקשר – אך לא באמת חי בתוכו.
המסכה שבסוף נשברת
בני זוג הרוצים להימנע ממריבה, נוטים לעתים לוותר על הזהות הייחודית שלהם. הם נוטים להתעלם מהצרכים האישיים שלהם, לדכא את רצונם ולטפח תכונת והתנהגות אשר זוכים להערכה אצל בן זוגם. לאורך זמן בן זוג זה מרגיש שהוא כבול, שאינו יכול לבטא את עצמו ואת ייחודיותו וכי הוא אינו נאמן לעצמו. מתפתחת אצלו זהות עצמית שאינה אותנטית. כתוצאה מכך הוא עוטה על עצמו מסכה, שבאה לבטא את הזהות שקרית כדי לקיים זוגיות זו, ולהתאים עצמו לדרישות ולצרכים של בן הזוג. מצב זה משפיע על הזוגיות וגורם לזוג לחוש ריחוק, מרירות ותסכול.
בן זוג הנאלץ לוותר על ייחודיותו והמובחנות שלו למעשה מעמיד את מערכת היחסים על תנאי, כי רק אם אחד מהם יוותר מערכת זו תימשך. הוא מקריב את אושרו ואת הנאמנות לעצמו. לכן מערכת היחסים הנוצרת מלווה בהאשמות אישיות, וכן מלווה בתחושת מועקה וחוסר נחת, בשל אי יכולתו לבטא את הייחודיות שלו.
כאשר הזהות האותנטית אינה זוכה לביטוי לאורך זמן, מתפתח תסכול פנימי שאינו ניתן להכלה. בן הזוג עשוי לחפש פורקן מחוץ לקשר – לעיתים על ידי מציאת מרחב אישי כגון תחביב, ולעיתים אף בקשר זוגי אחר. אך לעיתים, דווקא מתוך הכאב, נולדת הזדמנות. ישנם בני זוג אשר בוחרים שלא לברוח – אלא להתמודד.
בני זוג אלו בוחרים, לעיתים אחרי פרידה ולעיתים בעיצומו של הקשר, להגדיר מחדש את הזוגיות. הם בונים מערכת יחסים שבה ניתנת לגיטימציה לעצמיות ולמובחנות. מערכת אשר אינה מבוססת על הקרבה כואבת, אלא על נאמנות פנימית של כל אחד לעצמו, ולצד זאת – אחריות הדדית, תקשורת כנה, וכבוד לאחר כישות נפרדת.
הכוח הטמון בנפרדות
זוגיות מיטיבה אינה מבטלת את העצמי, אלא יוצרת מרחב שבו כל אחד מהשניים יכול להיות הוא עצמו – לא כוויתור על הקשר, אלא כתנאי לחיוניותו. דווקא התחושה שיש לכל אחד מהם קיום עצמאי, שאינו תלוי כולו ברצונותיו של בן הזוג, מחוללת געגוע, משיכה, שותפות המבוססת על בחירה ולא על תלות.
עבור גרושים – פרק ב' כהזדמנות ליצירת קשר שונה
עבור מי שנמצאים לאחר גירושין, המודעות לכך עשויה לשמש תמרור דרך. פרק ב' אינו רק התחלה חדשה – הוא גם הזדמנות ללמוד מהטעויות של העבר, ולבסס קשר אחר: קשר שבו לא מתפשרים מתוך פחד, אלא בוחרים מתוך רצון. קשר שבו אין צורך בעמדות מגוננות, אלא בפתיחות אמיצה.
זוגיות אינה סתירה לעצמיות – אלא עשויה להיות הקרקע הפורייה להגשמתה.
לסיום: פשרה כמפגש, לא כהקרבה
אין זה אומר כי בזוגיות אין מקום לפשרות. אך ההבדל המהותי נעוץ בכוונה: האם הפשרה נובעת מתוך בחירה הדדית לחזק את הקשר, או מתוך תחושת כפייה, ריצוי וכניעה? זוגיות המבוססת על פשרות חד-צדדיות גובה מחיר כבד: שחיקה, ריחוק, ניכור ולעיתים גם פירוק.
לעומת זאת, כאשר בני הזוג שומרים על דיאלוג פתוח, נוכחים בקשר מתוך נאמנות לעצמם – אך גם מתוך אכפתיות לאחר – נוצר מרחב זוגי שאינו מאיים אלא מאפשר. כזה שבו כל אחד מהם אינו מתבטל – אלא מתעצם.
רונית כהן זמורה- מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת מטעם האגודה לטיפול זוגי ומשפחתי.
מחברת הספר ״תחנות החיים של הזוגיות״ – מדריך עבודה עצמית בזוגיות מ-א׳ ועד ת׳.
