מאבק ירושה משפחתי שהגיע לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב הסתיים בדחיית התנגדות לצוואה, לאחר שבנה של המנוחה ניסה להביא לפסילתה בטענות קשות של זיוף, השפעה בלתי הוגנת והיעדר הבנה מצד אמו בעת החתימה על המסמך.
פסק הדין, שניתן על ידי השופט ליאור ברינגר, עסק בצוואה שנערכה בשנת 2012 על ידי אישה שנפטרה בשנת 2024 בגיל 72. לאחר פטירתה הגיש אחד מבניה התנגדות לקיום הצוואה, בטענה כי אין לראות במסמך ביטוי לרצונה האמיתי של האם.
לדברי המתנגד, אמו לא ידעה קרוא וכתוב, לא רכשה השכלה פורמלית, התקשתה להבין מסמכים משפטיים ונזקקה לעזרת בני משפחתה בעניינים שונים. לשיטתו, מצבה זה שלל את האפשרות כי הבינה את תוכן הצוואה שעליה חתמה. עוד טען כי אחד הנהנים היה מעורב בעריכתה של הצוואה וכי נסיבות עריכתה מעוררות חשש ממשי להשפעה בלתי הוגנת ואף לזיוף.
אלא שבמהלך ההליך המשפטי נפרשה בפני בית המשפט תמונה שונה לחלוטין.
עורך הדין שערך את הצוואה העיד כי פגש את המנוחה באופן אישי, הקריא לה את תוכן הצוואה, הסביר לה את משמעותה ווידא כי היא מבינה היטב את הוראותיה. לדבריו, המנוחה ידעה להסביר מהו רצונה ולמי היא מבקשת להוריש את רכושה. גם עד הצוואה שנכח במעמד החתימה תיאר אישה שהבינה את הנעשה סביבה ופעלה מתוך רצון חופשי.
עדויות נוספות שנשמעו במהלך הדיון חיזקו את המסקנה כי המנוחה הייתה מעורבת בענייניה האישיים והמשפחתיים, ידעה להביע את עמדותיה והבינה את המשמעות של החלטותיה הכלכליות והמשפחתיות. חלק מהעדים אף העידו כי ניהלו עמה שיחות ישירות בענייני רכוש וירושה, מבלי שהתרשמו כי היא מתקשה להבין את הנושאים שעל הפרק.
השופט ברינגר בחן את כלל העדויות וקבע כי לא עלה בידי המתנגד להוכיח את טענותיו. בפסק הדין הודגש כי העובדה שאדם אינו יודע לקרוא ולכתוב אינה מובילה באופן אוטומטי למסקנה כי אינו מבין את תוכנה של צוואה או שאינו מסוגל לגבש רצון עצמאי ביחס לרכושו.
בית המשפט קיבל את גרסתם של עורכי הדין ועדי הצוואה, אשר העידו באופן ישיר על נסיבות עריכת המסמך ועל הבנתה של המנוחה את הוראותיו. מנגד, נקבע כי טענות המתנגד לא נתמכו בראיות מספקות ולא הצליחו לערער את חזקת התקינות העומדת לצוואה שנערכה כדין.
השופט דחה גם את הטענה להשפעה בלתי הוגנת. נקבע כי לא הוכח שהמנוחה הייתה תלויה באופן חריג במי מהנהנים או כי הופעל עליה לחץ שהשפיע על שיקול דעתה. להפך, מחומר הראיות עלה כי המנוחה ידעה לעמוד על רצונותיה ולקבל החלטות הנוגעות לענייניה באופן עצמאי.
באשר לטענות בדבר זיוף הצוואה, קבע בית המשפט כי גם הן נותרו בגדר חשדות והשערות בלבד. המתנגד לא הציג תשתית ראייתית ממשית שתבסס את הטענה כי חתימת המנוחה זויפה או כי הצוואה אינה אותנטית. לנוכח העדויות הישירות של המעורבים בעריכת המסמך, נדחתה גם טענה זו.
בסיכומו של דבר הורה בית המשפט על דחיית ההתנגדות ועל קיום הצוואה בהתאם לרצון המנוחה. בנוסף, ולאור אופי הטענות שהועלו וההליך שנוהל, חויב המתנגד לשלם למשיבים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 50 אלף שקלים.
