בית המשפט המחוזי בחיפה זיכה לאחרונה פה אחד גבר בן 35 מעבירות אונס ומעשה סדום שיוחסו לו כלפי מי שהייתה בת זוגו לשעבר, לאחר שקבע כי התביעה לא הצליחה להוכיח את אשמתו ברף הנדרש במשפט הפלילי. את פסק הדין נתן הרכב השופטים יחיאל ליפשיץ, גלית ציגלר ושמואל מנדלבום, אשר בחנו תיק שהחל בעקבות תלונה שהוגשה שנים ארוכות לאחר האירועים הנטענים.
לפי כתב האישום, האירוע התרחש באוגוסט 2012, בעת שהנאשם והמתלוננת היו בני זוג צעירים שניהלו מערכת יחסים רצופה עליות ומורדות. לטענת המתלוננת, לאחר בילוי משותף במועדון הגיעו השניים ליחידת הדיור שבה התגורר הנאשם בבית הוריו, ושם ביצע בה אונס ומעשה סדום תוך שימוש בכוח וגרימת חבלות.
הנאשם הכחיש את הטענות לכל אורך הדרך וטען כי היחסים שהתקיימו באותו לילה היו בהסכמה מלאה ובהמשך ישיר למערכת היחסים הזוגית שניהלו במשך מספר שנים.
תלונה שהוגשה שש שנים לאחר האירוע
אחד המאפיינים החריגים בתיק היה פרק הזמן שחלף בין האירוע הנטען לבין הגשת התלונה. בעוד שהאירוע התרחש בשנת 2012, התלונה הוגשה רק בשנת 2018. לאחר חקירה ממושכת שנמשכה מספר שנים נוספות, הוגש כתב האישום בשנת 2022.
חלוף הזמן לא מנע את בירור התיק, אולם הוא העמיד במרכז הדיון את שאלת מהימנות הראיות ואת הצורך לבחון בקפידה כל פרט ופרט שהוצג בפני בית המשפט.
התמונות שהפכו ללב המחלוקת
אחת הראיות המרכזיות שעליהן ביקשה התביעה להסתמך הייתה סדרת תמונות שהמתלוננת מסרה למשטרה, ואשר לטענתה תיעדו חבלות שנגרמו לה במהלך האירוע.
אלא שבמהלך המשפט הצליחו סנגוריו של הנאשם, עורכי הדין תמי אולמן, שחף אולמן ויעקב שלומוביץ, לחשוף באמצעות בדיקות דיגיטליות כי מועדי יצירת התמונות אינם תואמים את מועד האירוע הנטען.
מהבדיקות עלה כי אחת התמונות צולמה כשנה וחצי לאחר האירוע, בעוד שתמונות אחרות נוצרו עוד לפניו. בנוסף נמצאו סתירות בנוגע למכשיר שבו צולמו התמונות ולמקורן.
השופט יחיאל ליפשיץ, שכתב את הכרעת הדין שאליה הצטרפו השופטת גלית ציגלר והשופט שמואל מנדלבום, קיבל את טענת ההגנה שלפיה לא ניתן להתעלם ממשקלם של ממצאים אלה. בפסק הדין צוין כי יש ממש בטענה שאלמלא ההתעקשות לבצע את הבדיקות הדיגיטליות במכשירי המתלוננת, ייתכן שהתמונות היו מתקבלות כראיה מחזקת לגרסתה.
פערים בין העדויות לבין הראיות
הרכב השופטים בחן גם את עדויות המתלוננת ואמה ביחס למצבה לאחר האירוע.
בפסק הדין צוין כי לצד התיאורים שנמסרו בבית המשפט, הוצגו התכתבויות וראיות נוספות אשר הצביעו על המשך פעילות חברתית ועל תחילתה של מערכת יחסים זוגית חדשה זמן קצר לאחר האירוע הנטען. השופטים הדגישו כי אין מדובר בקביעה כיצד אמורה להתנהג נפגעת עבירת מין, אלא בבחינת מכלול הראיות והמשקל שיש לייחס להן במסגרת ההליך הפלילי.
עוד צוין כי חלק מהטענות שנגעו לטיפול ולסיוע שקיבלה המתלוננת לאחר האירוע לא זכו לתימוכין מלאים בראיות שהוצגו בפני בית המשפט.
ביקורת חריפה על החקירה המשטרתית
לצד בחינת הראיות, הקדישו השופטים חלק נרחב מהכרעת הדין לביקורת על התנהלות היחידה החוקרת.
השופטים ליפשיץ, ציגלר ומנדלבום קבעו כי החקירה לוותה במחדלים משמעותיים, ובהם אי-ביצוע פעולות חקירה מתבקשות, אי-מיצוי ראיות דיגיטליות בזמן אמת ואי-חקירת עדים רלוונטיים.
עוד מתחו ביקורת על כך שחלק מהעדים תושאלו טלפונית בלבד, מבלי שנגבו מהם הודעות מסודרות כנדרש בתיק העוסק בעבירות כה חמורות.
בהכרעת הדין נכתב כי התיק "שזור לאורכו ולרוחבו במחדלי חקירה", וכי חלק מהחקירות שבוצעו לא עמדו ברף המקצועי המצופה.
גרסת הנאשם נמצאה עקבית
בניגוד לעמדת התביעה, קבע בית המשפט כי עדותו של הנאשם הייתה עקבית לאורך ההליך והותירה רושם מהימן.
עם זאת, השופטים הדגישו כי הזיכוי אינו מהווה קביעה פוזיטיבית שהאירוע לא התרחש, אלא מסקנה משפטית שלפיה התביעה לא הצליחה להוכיח את אשמתו מעבר לספק סביר – הרף הנדרש לצורך הרשעה בפלילים.
משכך, קבע הרכב השופטים יחיאל ליפשיץ, גלית ציגלר ושמואל מנדלבום כי אין מנוס מזיכוי מלא של הנאשם מכל העבירות שיוחסו לו.
"אין מנצחים בתיק הזה"
בסיום הכרעת הדין בחרו השופטים להתייחס למחיר האנושי הכבד שגבו השנים הארוכות שבהן התנהל ההליך.
לדבריהם, אף שההכרעה המשפטית ברורה, אין לראות בתוצאה ניצחון של מי מהמעורבים. השופטים ציינו כי הן הנאשם והן המתלוננת נשאו לאורך השנים בנטל אישי ורגשי כבד, והביעו תקווה כי כל אחד מהם יצליח להמשיך בחייו ולמצוא את דרכו לשיקום.
פסק הדין ממחיש פעם נוספת את אחד מעקרונות היסוד של המשפט הפלילי: גם כאשר מדובר באישומים חמורים ורגישים, הרשעה יכולה להינתן רק מקום שבו האשמה הוכחה מעבר לכל ספק סביר, על בסיס ראיות מהימנות וחקירה יסודית ומקצועית.
קרדיט: הפרשה נחשפה לראשונה לציבור במסגרת דיווחו של כתב וואלה, יואב איתיאל, לאחר שבית המשפט התיר את פרסום דבר הזיכוי והכרעת הדין.
