“שקרים, הטעיות ועזות מצח” — ביקורת נוקבת על עורך הדין בהליך פירוק השיתוף

הרכב הדיינים איגרא, שפירא ולוז־אילוז מבית הדין הרבני הגדול דחו את הערעור וקבעו כי עו"ד המערערת הציף את המערכת בהליכי סרק, הציג טענות שווא, ולא עמד בחובותיו כקצין בית משפט. חרף ההתנהלות — ההרכב בחן מחדש את שאלת המדור החלופי ודחה את הערעור לגופו.

צילום:AI

רקע ההליך: פירוק שיתוף בדירת הצדדים ומחלוקת על מדור הקטינות

בערעור שנדון בפני בית הדין הרבני הגדול בירושלים, טענה האם כי הדירה המשותפת לא יכולה להימכר כל עוד לא הובטח לה ולשתי בנותיה הקטינות מדור חלופי, בהתאם לסעיף 40א לחוק המקרקעין.
אך הדיון המשפטי הפך במהירות לעיסוק בהתנהלותו של עורך דינה — התנהלות שגררה ביקורת חריפה ובלתי שגרתית מצד ההרכב.

הדיינים: “שקרית בעליל”, “הטעיה”, “לא ענה האמת” — ביקורת חסרת תקדים

פסק הדין מייחד פרקים שלמים להעברת ביקורת על אופן ייצוג המערערת. לפי ההרכב, עורך הדין:

  • הגיש “הליכי סרק” חוזרים ונשנים

  • הפנה טענות לא רלוונטיות “מן הגורן ומן היקב”

  • לא קיים הוראות בית הדין

  • העלה טענות מופרכות ללא כל אסמכתה

  • ניסה ליצור מצגי שווא לגבי עמדות המשיב

  • חזר על טענות שקריות גם לאחר שבית הדין תיקן אותן במפורש

בית הדין כתב:

“כמה עזות מצח נדרשת כדי לומר שבית דין קמא לא ענה… שעה שבית הדין קמא ענה בפירוש.”
“אין בחזרה על אותו שקר שוב ושוב כדי לשכנענו כי אמת הוא.”
“החזקה כי ‘פרקליט ותיק חמישים שנה דובר אמת’ — רעועה בעינינו.”

ההתרשמות הייתה כי הטענות אינן טעויות תמימות — אלא דפוס.
ההרכב אף העיר כי סגנונו של עוה"ד אינו עולה בקנה אחד עם כללי האתיקה, כולל יחס שאינו מכבד לבית הדין והטחת אמירות פוגעניות כלפי הצד שכנגד.

הדיינים דרשו הוכחות — ועורך הדין לא הביא: “לא הבאתי את החומר, תתבססו על חזקה שאני דובר אמת”

בדיון עצמו ביקשו הדיינים לראות היכן נטענה בפני הערכאה הקודמת הטענה בדבר החובה להבטיח מדור לפי סעיף 40א.
עו"ד המערערת לא הציג ולו מסמך אחד.

כאשר נשאל ישירות:

“תראה לי את הבקשה… היכן נטען סעיף 40א?”

השיב:

“לא הבאתי את החומר, תתנו לי יום-יומיים… חזקה שאני דובר אמת.”

בית הדין קבע כי הצהרה זו אינה יכולה להחליף ראיות:

“אין אנו מקבלים ‘חזקה’ של אמת כאשר מולנו דפוס חוזר של טענות לא נכונות.”

בחינת טובת הקטינים — חרף ההתנהלות הדיונית

למרות ההתנהלות הבעייתית של המערערת ובא כוחה, בית הדין הבהיר כי מחובתו לוודא שטובת הילדים נשמרת.
ההרכב בחן לגופה את שאלת המדור — גם מעבר למה שטענו הצדדים — כדי לוודא שהקטינות אינן נפגעות.

המסקנה:

  • אין חובה לרכוש דירה חלופית

  • אין חובה להבטיח מגורים עד גיל 21

  • די בהסדר מגורים זמני, סביר ומתאים

  • בית הדין האזורי נתן פרק זמן של חצי שנה למציאת דירה חלופית בשכירות

  • דמי המדור הכלולים במזונות מספקים את מקור המימון הנדרש

לכן, נקבע כי חובת המדור קוימה כדין.

תוצאת הערעור: נדחה. מותיר על כנה את החלטת האזורי

בית הדין הרבני הגדול קבע:

 הערעור נדחה במלואו.
 פירוק השיתוף בדירה מאושר.
 הפינוי יתבצע לאחר תקופת מעבר שנקבעה — חצי שנה.
 הדירה תימכר, ותמורתה תחולק בהתאם לזכויות.
 הוצאות משפט: המערערת חויבה בהוצאות לטובת אוצר המדינה.
 נשקל חיוב אישי נגד עוה"ד — אך ההרכב נמנע מכך הפעם.

בנוגע לבקשת עוה"ד “להחזיר את התיק לערכאה קמא”, נכתב:

“טענה שקרית בעליל… ניסיון נוסף למשיכת זמן.”

לעניינים נוספים

עקבו אחרינו

במערכת

הצטרפו לניוזלטר שלנו

בהשארת פרטים אתם נשארים מעודכנים,
פסק דין שטורף מחדש את הקלפים, שינוי חקיקה, החלטה חריגה,
בהרשמה מהירה ישירות למייל