הקשר הסתיים. אולי הגירושין כבר מאחוריכם, הבית התפצל וכל אחד ממשיך במסלול אחר. אבל משהו עדיין נשאר.
לפעמים אלה הזיכרונות. לפעמים הכעס. לפעמים הגעגוע. ולעיתים דווקא השאלות שלא קיבלו תשובה: מה היה אילו? למה זה קרה? מה יכולתי לעשות אחרת? האם באמת הכרתי את האדם שהיה לצדי?
אנחנו נוטים לחשוב שפרידה מסתיימת ברגע שבו הקשר מסתיים. בפועל, הפרידה הרגשית יכולה להימשך הרבה אחרי שהקשר הפורמלי נגמר. בן או בת הזוג הקודמים ממשיכים לעיתים לחיות בתוכנו, כמחשבה, כזיכרון, ככאב או כ״רוח רפאים״ שמלווה אותנו גם במערכות היחסים הבאות.
לכן אמנות הפרידה אינה רק לדעת להיפרד מאדם אחר. היא היכולת להיפרד גם ממה שהיינו בתוך הקשר, מהציפיות שהיו לנו ממנו ומהעתיד שדמיינו.
פרידה היא סוג של אבל
גם כאשר האדם הוא זה שבחר להיפרד, וגם כאשר ההחלטה נכפתה עליו, פרידה משמעותית כרוכה באובדן. לא רק של בן הזוג, אלא של שגרה, בית, זהות זוגית, תוכניות לעתיד ולעיתים גם של תחושת הביטחון.
לכן בתקופה שלאחר הפרידה יכולים להופיע עצב, בלבול, געגוע, כעס או תחושת ריקנות. אין לוח זמנים אחיד להחלמה. כל אדם מעבד פרידה בקצב אחר, בהתאם לאישיותו, לסיפור חייו ולמשמעות שהייתה לקשר עבורו.
אלא שלעיתים האדם מנסה לדלג על התהליך. הוא חוזר מיד לשגרה, ממלא את היומן בעבודה ובמפגשים חברתיים, יוצא לדייטים חדשים ומנסה לשכנע את עצמו שהכול כבר מאחוריו.
אבל מה שלא עובד בתוכנו לא תמיד נעלם. לפעמים הוא פשוט עובר איתנו הלאה.
כשהאקס נכנס איתנו לזוגיות הבאה
אחת המלכודות של פרידה היא יצירת ״זוגיות דמיונית״. הקשר הסתיים במציאות, אבל ממשיך להתקיים בתודעה: אנחנו משחזרים שיחות, מדמיינים מה היה קורה אילו, מתגעגעים לרגעים הטובים או ממשיכים לנהל ויכוחים שאינם מתקיימים עוד.
לעיתים אנחנו נאחזים דווקא בגרסה האידיאלית של הקשר ומתקשים לזכור מדוע הוא הסתיים. במקרים אחרים אנחנו עושים את ההפך, זוכרים רק את הכאב והכעס.
שתי האפשרויות עלולות להשפיע על הקשר הבא.
מי שחווה נטישה עלול לפחד שוב מקרבה. מי שנפגע מאובדן אמון עלול להפוך חשדן. מי שהרגיש חסר שליטה עלול לנסות לשלוט יותר בקשר הבא. ולעיתים אדם בוחר שוב ושוב בתוך דפוס שמוכר לו, גם אם הוא מכאיב.
לכן פרידה היא גם הזדמנות לשאול לא רק ״ממי אני נפרד?״, אלא ״מה אני לוקח איתי מהקשר הזה?״
לא להעמיד פנים שזה לא קרה
אחת הדרכים הפחות יעילות להתמודד עם פרידה היא פשוט להמשיך הלאה כאילו דבר לא קרה.
החיים אכן צריכים להמשיך, אבל אין פירוש הדבר שצריך לעקוף את הכאב.
כדי לבנות את עצמנו מחדש, עלינו להסכים להכיר במה שאבד. לפעמים צריך להודות שנפגענו. לפעמים להכיר בכך שגם אנחנו טעינו. לפעמים להתאבל על העתיד שתכננו ושכבר לא יתקיים.
הכרה באובדן אינה חולשה. להפך, היא מאפשרת להתחיל להיפרד באמת.
לא להיאחז בתקווה במקום במציאות
מלכודת נוספת היא להישאר תלויים בתקווה שהכול יחזור להיות כפי שהיה.
התקווה יכולה להיות משענת בתקופה קשה, אבל כאשר היא מונעת מאיתנו לקבל את המציאות, היא משאירה אותנו קשורים לקשר שכבר הסתיים.
סגירת מעגל אינה מחייבת לומר שהכול היה טוב. היא גם אינה דורשת לסלוח על הכול. היא דורשת להסכים לראות את הקשר כפי שהיה, על הטוב, הכאב, הטעויות והחלקים שהיו משמעותיים עבורנו.
השיחה האחרונה
אחד הדברים שיכולים לסייע בתהליך הפרידה הוא שיחה שלא נועדה להחזיר את הקשר, אלא לסיים אותו אחרת.
כאשר הדבר אפשרי ובטוח, בני הזוג יכולים לדבר לא על מי צודק ומי אשם, אלא על מה שלא נאמר.
מה היה משמעותי עבורי בקשר הזה?
על מה אני מצטער?
מה למדתי על עצמי?
על מה אני לוקח אחריות?
מה אני רוצה להשאיר מאחור?
ומה אני רוצה לקחת איתי לחיים הבאים?
לפעמים שיחה כזו מאפשרת לאדם לראות את הקשר לא רק דרך רגע הפרידה, אלא כמכלול. היא אינה מוחקת את הפגיעה ואינה משנה את העבר, אבל היא יכולה להעניק לו משמעות חדשה.
עם זאת, חשוב לומר: לא כל פרידה זקוקה לשיחה כזו. כאשר מדובר בקשר פוגעני, אלים או מניפולטיבי, או כאשר המפגש עלול לגרום נזק נוסף, שמירה על גבולות וביטחון קודמת לכל צורך ב״סגירת מעגל״.
ואם אי אפשר להיפגש?
לפעמים הצד השני אינו מעוניין בשיחה, אינו זמין, או שהמפגש פשוט אינו נכון.
במקרים כאלה אפשר לכתוב מכתב שלא שולחים.
לכתוב את כל מה שרצינו לומר: את הכאב, הכעס, הגעגוע, ההודיה, החרטה והדברים שלא הצלחנו לבטא בזמן שהקשר התקיים.
אפשר אפילו לכתוב שתי גרסאות: האחת, מה אני רוצה לומר לאדם שהיה איתי; והשנייה, מה הייתי רוצה לשמוע ממנו.
הכתיבה אינה משנה את העבר, אבל היא יכולה לעזור לנו ליצור בתוכנו סיפור שלם יותר על מה שקרה.
לשחרר את האדם – וגם את מי שהיינו לידו
פרידה משמעותית היא במידה מסוימת גם פרידה מחלקים בזהות שלנו.
מי הייתי כשהייתי בן זוג? מי הייתי בתוך המשפחה? על מה ויתרתי? מה גיליתי על עצמי? אילו חלקים בי נעלמו בתוך הקשר, ואילו חלקים חדשים מבקשים עכשיו מקום?
דווקא בתוך החלל שנוצר יכולה להופיע הזדמנות להכיר את עצמנו מחדש.
לא תמיד אנחנו חוזרים להיות מי שהיינו לפני הזוגיות. לפעמים אנחנו הופכים לאדם אחר, מודע יותר, עצמאי יותר, ובעיקר כזה שמכיר טוב יותר את הצרכים, הגבולות והבחירות שלו.
הפרידה אינה חייבת להפוך לפצע פתוח
טינות וחרטות שלא קיבלו מקום עלולות להישאר כמו אורחים לא רצויים. הן הופכות לרעש רקע בחיי היום־יום ולעיתים נכנסות גם למערכות היחסים הבאות.
לכן אמנות הפרידה היא לא לשכוח את מה שהיה, אלא להצליח להניח אותו במקום הנכון בחיינו.
לשחרר את האדם, אבל לא בהכרח את המשמעות שהייתה לקשר. לשחרר את הכעס, בלי למחוק את מה שלמדנו. להכיר גם בטוב וגם ברע. ובעיקר להפסיק לחיות את הקשר שכבר הסתיים.
לפעמים סגירת מעגל אינה הרגע שבו אנחנו מקבלים תשובה מהאדם השני. היא הרגע שבו אנחנו מפסיקים לחכות לתשובה כדי להיות מסוגלים להמשיך.
ואם למרות הזמן האדם מרגיש שאינו מצליח להתאושש, שהכאב מנהל אותו או שהפרידה ממשיכה לחזור בכל קשר חדש, ייתכן שהפצע נוגע במקומות עמוקים יותר. במקרה כזה, ליווי מקצועי אינו סימן לכך שלא הצלחנו להתגבר, אלא הזדמנות להבין מה הפרידה פתחה בתוכנו – ולרפא.
אולי זו האמנות האמיתית של הפרידה: לא למחוק את מה שהיה, אלא לקחת ממנו את מה שראוי להישאר ולצאת ממנו פנויים יותר להיות מי שאנחנו רוצים להיות.
רונית כהן זמורה- מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת מטעם האגודה לטיפול זוגי ומשפחתי.
מחברת הספר ״תחנות החיים של הזוגיות״ – מדריך עבודה עצמית בזוגיות מ-א׳ ועד ת׳.
