האם אדם שממשיך לחיות עם בת זוגו לאחר שגילה כי הסתירה ממנו מידע רפואי מהותי, נחשב כמי שמחל על ההסתרה? ומה משמעותה של אותה בחירה כאשר מתברר שגם הוא כבר נדבק בנגיף? שאלות אלה עמדו במרכז פסק דין של בית הדין הרבני בחיפה, שדחה תביעת כתובה בסך 100 אלף שקל שהגישה אישה נגד בעלה לשעבר.
בהרכב ישבו אב בית הדין, הרב רפאל זאב גלב, והדיינים הרב אייל גיאת והרב ידידיה כהנא. הדיון חשף מחלוקת הלכתית בנוגע למשמעות המשך הקשר לאחר הגילוי. בסופו של דבר הסכימו שלושת הדיינים לתוצאה: דחיית התביעה לסכום הנקוב בכתובה וחיוב בעיקר כתובה בלבד, בסך 800 שקל, בכפוף לאפשרות קיזוז.
הסוד התגלה חודשים לאחר החתונה
לפי פרק העובדות בפסק הדין, הצדדים נישאו בשנת 1995. האישה הייתה נשאית HIV עוד משנת 1990 לערך, ולדבריה נדבקה מבעלה הקודם. על עצם העובדה שלא גילתה זאת לבעלה לפני נישואיהם לא הייתה מחלוקת.
כשלושה עד ארבעה חודשים לאחר החתונה, בעקבות הופעת בעיות רפואיות אצל האישה, היא סיפרה לבעל על הנגיף. בחודשים שלאחר הנישואים עברה גם אירוע מוחי ואושפזה לתקופה ממושכת. בהמשך התברר כי הבעל נדבק ממנה; מועד גילוי ההדבקה לא הובהר בפסק הדין.
הקשר בין השניים לא הסתיים מיד לאחר הגילוי. הצדדים המשיכו בחיי אישות במשך תקופה, אף שנחלקו על משכה ועל נסיבות החיים המשותפים. בשנת 2001 נפרדו, אך הגט סודר רק בשנת 2024, לאחר שהאישה הגישה תביעת גירושין בשנת 2023. בפסק הדין צוין כי במשך שנות הפירוד הבעל סירב לתת גט.
המחלוקות הרכושיות התנהלו בבית המשפט לענייני משפחה. בפני בית הדין הרבני נותרה להכרעה תביעת הכתובה.
היא טענה להסכמה בדיעבד; הוא טען להונאה
האישה הסבירה כי לא סיפרה על מצבה משום שהייתה, לדבריה, נשאית בלבד וסברה שאין חשש שתדביק את הבעל. טענתה המרכזית הייתה שגם לאחר שידע על הנגיף ועל הידבקותו, הוא המשיך לקיים עמה יחסי אישות. מכאן, לשיטתה, שיש לראות בו כמי ש״סבר וקיבל״ — ידע על המצב ובחר להמשיך בנישואים, ולכן נותר חייב בכתובתה.
הבעל טען מנגד כי ההסתרה פגעה ביסוד האמון שעליו הושתתו הנישואים. לדבריו, אילו ידע על הנשאות מראש, לא היה מתחתן עמה. הוא תיאר פגיעה מתמשכת בבריאותו ובחייו, וטען שיש לו עילה לתביעת נזיקין בגין ההדבקה.
בית הדין לא התעלם מקשיים בגרסתו. בפסק הדין צוין כי בתחילה הכחיש קיום יחסי אישות לאורך תקופה ממושכת, ובהמשך חזר בו והודה שהקשר האינטימי נמשך. ואולם, ההכרעה לא התבססה על הכחשת המשך הקשר, אלא דווקא על השאלה מה ניתן ללמוד ממנו.
הרב כהנא: המשך הקשר אינו מוחק את ההסתרה
הרב ידידיה כהנא סבר כי הסתרת הנשאות בנסיבות המקרה הקימה טענת ״מקח טעות״: הנישואים נערכו בלי שהבעל ידע נתון מהותי שהיה מונע ממנו להינשא. לשיטתו, בשל כך לא קמה מכוח הנישואים המקוריים זכאות לכתובה ולתוספתה.
אלא שכאן התעורר הקושי המרכזי: בדרך כלל, המשך חיי הנישואים לאחר גילוי מידע שהוסתר עשוי ללמד על קבלתו ועל מחילה.
הרב כהנא הבחין בין מצב רגיל של השלמה עם נתון שהתגלה לאחר הנישואים לבין נסיבות שבהן הבעל עצמו כבר נדבק. לפי ניתוחו, מצבו של האיש השתנה בעקבות ההדבקה, ולכן החלטתו להמשיך בקשר אינה מוכיחה שהיה מוכן לקבל מלכתחילה את הסיכון שהוסתר ממנו.
לשיטתו, אפשר לייחס להמשך חיי האישות משמעות של קידושין חדשים מכאן ולהבא, המקימים חיוב בעיקר כתובה מכוח תקנת חכמים. אולם אין בכך כדי להחיות את ההתחייבות הכספית המקורית בסך 100 אלף שקל.
הרב גיאת הציג תחילה עמדה אחרת
הרב אייל גיאת חלק בתחילה על הניתוח הזה. לדעתו, גם כאשר אדם לא היה נכנס לנישואים אילו ידע מראש את מלוא העובדות, הוא עשוי להשלים עמם בדיעבד.
לפי עמדה זו, השאלה אינה רק מה היה הבעל מחליט לפני החתונה, אלא כיצד נהג לאחר שהמידע התגלה. בחירתו להמשיך בחיי הנישואים עשויה לבטא ויתור על האפשרות לבטלם מחמת הטעות, גם אם הבחירה נבעה מהנסיבות הקשות שאליהן נקלע.
משום כך סבר הרב גיאת בתחילה שיש לחייב את הבעל בכתובה ובתוספתה. לצד זאת, הסכים כי ניתן להעלות כנגד החיוב טענת קיזוז בשל הנזק שבהדבקה, במסגרת בירור מתאים.
לאחר שעיין בחוות דעתו של אב בית הדין, הצטרף הרב גיאת למסקנת עמיתיו שלפיה האישה אינה זכאית לסכום הכתובה שתבעה.
אב בית הדין: יש לבחון אם הייתה מחילה אמיתית
אב בית הדין, הרב רפאל זאב גלב, הצטרף לעמדת הרב כהנא. הוא הדגיש כי הסקת מחילה מהמשך הקשר מחייבת לבחון את הנסיבות שבהן התקבלה ההחלטה להישאר.
לגישתו, כאשר הבעל כבר נדבק, הפרידה אינה יכולה להשיב את מצבו לקדמותו. לכן, המשך החיים המשותפים אינו מוכיח בהכרח שמחל על ההסתרה או הסכים להותיר על כנה את ההתחייבות המקורית לתוספת הכתובה.
במוקד ההנמקה עמדה הפגיעה שכבר התרחשה: עצם ההישארות בקשר לאחריה אינה מספיקה, בנסיבות אלה, כדי להסיק ויתור על טענת ההטעיה.
פסק הדין התייחס בהקשר זה לנסיבות הנישואים בשנות התשעים. הוא אף ציין כי אפשרויות הטיפול הקיימות כיום שונות מאלו שעמדו לרשות נשאים באותה תקופה. את האמירות בדבר הפגיעה באפשרויות חייו של הבעל יש לקרוא כחלק מטענותיו ומהנמקת ההרכב במקרה המסוים, ולא כקביעה רפואית כללית על חייהם של אנשים עם HIV כיום.
800 שקל בתוך 90 יום — בכפוף לאפשרות קיזוז
בהכרעה הסופית נדחתה תביעת האישה לקבלת 100 אלף שקל. עם זאת, בית הדין חייב את הבעל בעיקר כתובה בסך 800 שקל. הסכום נקבע בהתאם לחישוב ההלכתי שערך ההרכב לעיקר כתובה בנישואים שניים.
לבעל ניתנו 90 יום לשלם. אם יציג בתוך התקופה אסמכתה לפתיחת תביעת נזיקין נגד האישה בערכאה אחרת, תתקבל טענתו לקיזוז, וההתחשבנות תיעשה שם.
בית הדין לא פסק לאיש פיצויים ולא הכריע בתביעת נזיקין שהוגשה לפניו. הוא הותיר את בירור הנזק והשלכותיו הכספיות להליך נפרד, ככל שיינקט.
ההכרעה בתביעת הכתובה נשענה אפוא על נסיבות ההסתרה וההדבקה ועל משמעות המשך הקשר לאחריהן. מסקנת ההרכב הייתה כי במקרה זה, הבחירה להישאר אינה מוכיחה מחילה על מה שהוסתר לפני החתונה.
