מי צריך לשלם על טיפול שנועד להתמודד עם אלימות של אחד מבני הזוג? השאלה הזאת עמדה במוקד אחת ההכרעות בסכסוך רכושי שנדון בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים. בעוד שביחס לנכסים ולזכויות הפנסיוניות נשמר עקרון החלוקה השוויונית, בחוב למטפלת נקבעה חלוקה אחרת: הבעל יישא בארבע חמישיות ממנו, והאישה בחמישית הנותרת.
פסק הדין, שנתן השופט משה בראון, עסק בגבולות שבין האחריות להתנהגות בתוך הקשר הזוגי לבין ההתחשבנות הכספית עם סיומו. האישה ביקשה להעניק לאלימות משקל גם בחלוקת הרכוש, אולם בית המשפט מצא כי לא הוכחו התנאים לכך. לעומת זאת, בחינת מטרת הטיפול והנסיבות שהובילו אליו הצדיקה להטיל את עיקר החוב על הבעל.
בני הזוג נישאו בנובמבר 2016 ולהם בן אחד. בפברואר 2023 יצאה האישה עם הילד למקלט לנשים נפגעות אלימות. בהסכמת הצדדים נקבע מועד זה כנקודת הסיום של השיתוף הכלכלי לצורך איזון המשאבים.
עם פירוק הקשר נדרשו הכרעות בשלוש שאלות: האם הדירה שהייתה בבעלות הבעל לפני הנישואים הפכה למשותפת; האם האישה זכאית ל־70% מהזכויות שנצברו בנישואים; וכיצד יש לחלק חוב משמעותי שנותר בגין הטיפול.
טיפול למען הנישואים, שנדרש בשל האלימות
לפי טענת הבעל, יתרת החוב למטפלת הסתכמה ב־238,200 שקל. הוא ביקש לראות בו התחייבות משותפת שנוצרה בניסיון לשקם את התא המשפחתי. לתמיכה בעמדתו הצביע על מעורבות האישה בתהליך, על התכתבויותיה עם המטפלת ועל כך שהיא עצמה ראתה בהמשך הטיפול תנאי לקיומם של החיים הזוגיים.
האישה הציגה תמונה אחרת: לדבריה, הבעל עבר טיפול אישי ממושך בשיטת EMDR בשל בעיות האלימות והזעם שלו. העובדה שקיוותה כי הטיפול יביא לשינוי ויאפשר את המשך הנישואים, טענה, אינה מצדיקה לחייב אותה במחצית מחירו. היא הוסיפה כי אביו של הבעל הבטיח לממן אותו.
לצורך ההכרעה נבחנו גם ראיות הנוגעות להתנהגות הבעל, ובהן הקלטות והתכתבויות שבהן עלו אירועי אלימות כלפי האישה והבן. בית המשפט מצא כי הצורך בטיפול נבע מאלימותו של הבעל, וכי תכליתו הייתה להביא להפסקתה.
ממצא זה הכריע נגד חלוקה שווה של החוב. השופט קבע שאין הצדקה לכך שהאישה, שנפגעה מן האלימות, תידרש לממן מחצית מהטיפול שנועד למתן אותה.
עם זאת, גם בקשתה להסיר מעליה את החיוב כולו לא התקבלה. בית המשפט ייחס משקל להסכמתה לעלויות, למעורבותה בטיפול ולהתייחסותה אל החוב כאל התחייבות משותפת. הטענה בדבר התחייבות אבי הבעל לתשלום לא התקבלה, לאחר שהאישה לא הביאה אותו לעדות.
האיזון בין השיקולים הוביל לחלוקה של 80% מהחוב לבעל ו־20% לאישה.
מדוע לא קיבלה האישה חלק גדול יותר מהרכוש?
ביחס לזכויות שנצברו במהלך הנישואים ביקשה האישה תוצאה הפוכה מחלוקה שוויונית: 70% עבורה ו־30% לבעל. היא טענה כי הפגיעה שחוותה בקשר הזוגי השפיעה על בריאותה ועל מצבה התעסוקתי, ולכן ראוי להביא אותה בחשבון גם בהתחשבנות הרכושית.
בין היתר ייחסה את התפרצות דלקת הפרקים שממנה סבלה ללחץ שחוותה בנישואים. עוד הצביעה על הבדלים בהכנסות ועל כך שלאחר לידת הבן הפסיקה לעבוד כדי לטפל בו.
הבעל התנגד לדרישה וטען שלא הוכח קשר בין התנהגותו לבין מצבה הרפואי או יכולתה להתפרנס.
השופט בחן את הבקשה לפי סעיף 8 לחוק יחסי ממון, המאפשר בנסיבות מיוחדות לחרוג מאיזון שוויוני. הוא התייחס לראיות בדבר האלימות, לרבות הקלטות שבהן נשמע הבעל צועק ומקלל, אך הבהיר כי עצם קיומה אינו הופך את חלוקת הרכוש לכלי אוטומטי של ענישה או פיצוי.
במקרה שנדון לא הונחה תשתית רפואית הקושרת את מחלת האישה לאלימות. גם הטענה לפגיעה בכושר ההשתכרות כתוצאה ממנה לא הוכחה, וכך גם פער ההכנסות הגדול שתיארה. בית המשפט הביא בחשבון ששני בני הזוג היו בעלי השכלה עוד לפני נישואיהם, ולא מצא בסיס לסטייה המבוקשת.
התוצאה הייתה שהזכויות הסוציאליות והרכוש שנצברו עד למועד הקרע יאוזנו בחלקים שווים.
שתי דירות, והתנהלות כלכלית שנבחנה כמכלול
דרישה נוספת של האישה נגעה לדירה שרכש הבעל במרץ 2016, לפני היכרותם. מחיר הרכישה עמד על 1.15 מיליון שקל, והדירה נרשמה על שמו. הרכישה מומנה באמצעות 200 אלף שקל מהונו העצמי, כספים וסיוע בהלוואה מהוריו ומשכנתה בסך 650 אלף שקל.
לאחר החתונה צורפה האישה לחשבון הבנק הקיים של הבעל, שממנו נפרעו המשכנתה וההלוואה המשפחתית. מבחינתה, השימוש בחשבון משותף לתשלום התחייבויות הנכס היה חלק ממערכת שלמה של נסיבות המלמדות שגם לה הוקנו זכויות בו.
היא תיארה העברות כספים שביצעה לחשבון, לרבות בתקופות שבהן הבעל לא עבד, וכן מעורבות של בני משפחתה בטיפול בדירה. לדבריה, הוריה סייעו בבדיקת הנכס, קבלן הקשור למשפחה ביצע עבודות במחיר מופחת, ואחיותיה עזרו בהכנת הבית. אביה היה מעורב גם במחזור המשכנתה ובקידום תמ"א 38 בבניין.
לאחר שבני הזוג עברו לשכירות באזור ירושלים, הדירה הושכרה. האישה טענה כי השתתפה בניהול ההשכרה, וכי התקבולים הועברו לחשבון ששימש אותם. היא הוסיפה שהבעל הציג את הנכס כביתם המשותף ושלא נחתם ביניהם הסכם ממון המוציא אותו מן השיתוף.
אלא שלצד דירת הבעל הייתה גם דירת השקעה שרכשה האישה בתקופת האירוסין, בשווי שהוערך בכ־450 אלף שקל. המשכנתה עליה הייתה רשומה על שם שניהם, אך נפרעה מחשבונה הפרטי. הבעל לא תבע חלק בדירה זו והתייחס אליה כרכושה הנפרד.
בית המשפט בחן אפוא את ההתנהלות ביחס לשני הנכסים. הוא לא הסתפק בשאלה מאיזה חשבון שולמו ההחזרים על דירת הבעל, אלא בדק גם את מקור הכסף ואת האופן שבו שמרו הצדדים על רכושם.
הסיוע המשפחתי לא הוכיח הקניית זכויות
נקודת המוצא המשפטית הייתה שהדירה, שנרכשה לפני הנישואים, אינה נכללת ככלל באיזון המשאבים. כדי להכיר בכל זאת בזכויות האישה נדרש להוכיח כוונת שיתוף ספציפית בנכס — באמצעות נסיבות נוספות מעבר לעצם הנישואים והמגורים בו.
השופט לא מצא ראיות מספיקות לכך. בני הזוג התגוררו בדירה כשנה וחצי בלבד, ועיקר תשלומי ההלוואות מומן, לפי קביעתו, מהשתכרות הבעל. העבודות שבוצעו לקראת המגורים נמצאו מצומצמות, ומעורבות משפחת האישה נתפסה כסיוע לבני הזוג, שלא הוכיח הסכמה להקנות לה חלק מהבעלות.
גם התמונה שהוצגה ביחס לחיי הנישואים נבחנה. האישה תיארה במסגרת טענותיה לשיתוף תקופות של קרבה ואמונה בשינוי, לצד אירועי האלימות. בהליכים אחרים תיארה אלימות שהחלה בסמוך לחתונה ונמשכה לאורך השנים. לאחר השוואת התיאורים קבע השופט שלא הוכחה אווירת השיתוף שעליה ביקשה לבסס את תביעתה לדירה.
משכך, הנכס נותר בבעלותו של הבעל ולא ייכלל באיזון.
בסיום ההליך נדחו הדרישות למחצית הדירה ולחלוקת הזכויות ביחס של 70%–30%, אך התקבלה בחלקה עמדת האישה ביחס לחוב הטיפול. הבעל חויב לשאת ב־80% ממנו, והאישה ב־20%. כל אחד מהצדדים יישא בהוצאותיו.
