יש אובדנים שהגירושין מביאים איתם ואפשר לצפות להם.
הבית משתנה. השגרה מתפרקת. המשפחה מקבלת צורה חדשה. הקשר שהיה במשך שנים חלק מרכזי מהחיים מסתיים, או לפחות משנה את פניו ללא הכר. אבל יש אובדן נוסף, שקט יותר, ולעיתים מפתיע הרבה יותר: אובדן של אנשים.
פעמים רבות אני שומעת ממטופלים על חברים שהיו חלק בלתי נפרד מחייהם במשך שנים, ודווקא לאחר הפרידה החלו להתרחק. שיחות טלפון שהיו מובנות מאליהן פסקו. הודעות נותרו ללא מענה. הזמנות לארוחות, לאירועים ולמפגשים הלכו והתמעטו. לעיתים גם בני משפחה, שעד לא מזמן היו כתובת טבעית, מתקשים להישאר קרובים כפי שהיו. עבור האדם שמתגרש, זה יכול להיות כאב שקשה להסביר.
הוא אינו מאבד רק את בן או בת הזוג. לפתע משהו במפת החיים כולה משתנה. אנשים שהיו "שלו" אינם בהכרח שלו עוד. מקומות שהרגיש בהם שייך כבר אינם מובנים מאליהם. והוא עלול למצוא את עצמו שואל: אם דווקא עכשיו, כשאני זקוק להם כל כך, הם מתרחקים, מה זה אומר עליי?
זו שאלה שמכאיבה במיוחד מפני שהיא נוגעת לא רק בבדידות, אלא גם בערך העצמי ובתחושת השייכות.
אלא שההתרחקות של אחרים אינה בהכרח סיפור על האדם שמתגרש. לעיתים קרובות היא סיפור על מה שהגירושין מעוררים באנשים שסביבו.
כשהגירושין של האחר מערערים את הביטחון שלנו
כאשר זוג שאנחנו מכירים מתגרש, במיוחד אם מבחוץ הוא נראה יציב ומאושר, משהו בתפיסת העולם שלנו עלול להיסדק.
הנישואים של אנשים אחרים משמשים לעיתים, בלי שנשים לב לכך, כמעין נקודת ייחוס לחיים שלנו. הם נותנים לנו תחושה שיש דברים שנשארים יציבים. כאשר זוג מוכר נפרד, אנחנו נאלצים לפגוש את האפשרות שגם קשרים שנראו בטוחים אינם חסינים מפני שינוי. ואז יכולה להתעורר שאלה לא נוחה: אם זה קרה להם, האם זה יכול לקרות גם לנו?
עבור אדם שנמצא בעצמו בנישואים מורכבים, המפגש עם גירושין של חברים עלול להיות מטלטל במיוחד. הבחירה של האחר יכולה להאיר אפשרות שהוא עצמו אינו מעז לשקול. לפעמים קל יותר להתרחק ממי שהתגרש מאשר להתמודד עם השאלות שהסיפור שלו מעורר בתוכנו.
אין הכרח שהאדם יהיה מודע לכך. הוא יכול באמת להאמין שהוא פשוט "לא רוצה להתערב", שהוא "לא יודע מה לומר", או ש"זה לא הזמן". אבל מתחת להסברים האלה יכולים להסתתר פחד, חוסר ודאות או מפגש לא נוח עם הזוגיות שלו עצמו.
הפחד להיות באמצע
יש גם סיבה פשוטה יותר, אבל לא פחות משמעותית: אנשים אינם תמיד יודעים כיצד להיות חברים של אדם שמתגרש. גירושין, במיוחד כאשר הם מלווים בכאב ובקונפליקט, משנים את כללי המשחק החברתיים.
חברים משותפים אינם יודעים תמיד את מי להזמין. האם אפשר להזמין את שניהם? האם נכון להמשיך להיות בקשר עם בן או בת הזוג לשעבר? האם שיחה עם אחד מהם תתפרש כבגידה באחר? האם מותר לספר מה שמישהו מהם אמר? הם חוששים לבחור צד, להיקלע לסכסוך או לומר את הדבר הלא נכון.
וכך, לעיתים, חוסר הנוחות הופך לשתיקה.
שיחת טלפון שלא התקיימה הופכת לשבוע של ריחוק. השבוע הופך לחודש. בהדרגה נוצר מרחק שאיש לא החליט עליו באופן מפורש, אבל הוא כבר קיים. עבור האדם שהתגרש, התוצאה עלולה להיות קשה במיוחד. הוא אינו יודע שהחבר שמתרחק מבולבל או חושש. הוא פשוט חווה את ההיעדרות.
לפעמים הגירושין של האחר נוגעים בחיים שלנו
מערכות היחסים שלנו עם אחרים מושפעות לא רק ממה שהם עושים, אלא גם ממה שהבחירות שלהם מעוררות בנו. אדם שחי בתוך נישואים שאינם טובים, אך אינו מרגיש שהוא מסוגל לעזוב, עשוי לחוות את הגירושין של חבר באופן מורכב. הוא יכול לשמוח עבורו ובו בזמן לחוש כאב על חייו שלו.
מתוך המקום הזה יכולה להופיע קנאה. לא בהכרח קנאה מודעת או אפילו כוונה רעה, אלא תחושה עמוקה של: הוא העז לעשות משהו שאני לא העזתי.
לפעמים הקנאה מתחפשת לדאגה ולובשת צורה של ביקורת: "אולי היית צריך להתאמץ יותר", "לא בטוח שזו הייתה ההחלטה הנכונה", "בשביל הילדים צריך להישאר יחד".
גם בושה יכולה להיות חלק מהסיפור.
מי שגדל בסביבה שבה גירושין נתפסו ככישלון, כבושה או כמשהו שאסור לעשות, עלול להתקשות לקבל את הבחירה של אדם קרוב. הוא עשוי לחוות את הגירושין לא רק כבחירה אישית של האחר, אלא כערעור על מערכת הערכים שעליה בנה את חייו. במצבים כאלה, האדם שמתגרש עלול למצוא את עצמו נושא רגשות שאינם שלו.
חשוב להבחין ביניהם. הביקורת שמופנית כלפינו אינה בהכרח אמת עלינו. לפעמים היא משקפת את הקונפליקט הפנימי של האדם שמבקר אותנו.
כשהחברות הייתה בעצם בין שני זוגות
יש חברויות שנבנו סביב זוגיות.
ארוחות משותפות, חופשות, חגים, ימי הולדת, אירועים משפחתיים — במשך שנים שני זוגות יכולים להפוך למעין יחידה חברתית אחת. כאשר אחד הזוגות מתפרק, גם המבנה החברתי שהיה מובן מאליו מתערער.
החברים המשותפים עשויים להמשיך להיות בקשר עם בן או בת הזוג לשעבר. לפעמים זו אינה בחירה נגד האדם שהתגרש. מדובר בקשר שנבנה במשך שנים, ולעיתים החברים פשוט אינם יודעים כיצד לשמר את שני הקשרים מבלי להרגיש שהם נדרשים לבחור צד.
אבל מנקודת מבטו של האדם שנשאר בחוץ, החוויה יכולה להיות אחרת לגמרי. הוא עשוי לראות את חבריו ממשיכים להיפגש עם בן הזוג לשעבר ולחוש שהחיים המשותפים ממשיכים בלעדיו.
לפעמים אפילו הילדים מרגישים את השינוי. הזמנות שפחתו, מפגשים שנעלמו, קשרים שהיו חלק מחייהם ופתאום אינם מובנים מאליהם.
זהו רגע שבו הגירושין מתבררים כאירוע שמשנה לא רק את הזוגיות, אלא גם את מפת השייכות.
לא כל מי שמתרחק צריך להחזיר
כאשר אדם חווה התרחקות, האינסטינקט הראשון הוא לעיתים לנסות להחזיר את הדברים למה שהיו.
אבל ייתכן שהשאלה החשובה יותר היא לא כיצד להחזיר את הקשרים הקודמים, אלא אילו קשרים ראויים להמשיך איתנו אל החיים החדשים.
יש חברויות שאפשר להציל באמצעות שיחה כנה. לפעמים האדם שמתרחק כלל אינו מבין עד כמה ההתנהגות שלו פוגעת. אפשר לומר: "אני מרגיש שהתרחקנו מאז הפרידה, והקשר איתך חשוב לי. הייתי רוצה להבין מה קרה בינינו." שיחה כזאת יכולה לפתוח דלת.
אבל יש גם קשרים שהמרחק מהם אינו בהכרח דבר שצריך לתקן. אם אדם קרוב מגיב לגירושין בהשפלה, בהאשמות, בהטפות מוסר או בניסיון לגרום לנו להרגיש שאנחנו אנשים רעים משום שבחרנו לסיים את הנישואים, אין הכרח להמשיך ולהיאחז בקשר בכל מחיר.
בתקופה שבה החיים ממילא מתערערים, אדם זקוק למקומות שבהם הוא יכול להיות פגיע בלי להרגיש שהוא עומד למשפט.
מה עושים עם הבדידות שנשארת?
גם כאשר מבינים שההתרחקות של אחרים אינה בהכרח אשמתנו, הכאב אינו נעלם. ההבנה השכלית אינה מבטלת את הגעגוע. היא גם אינה מחזירה את הטלפון שלא צלצל או את ההזמנה שכבר אינה מגיעה.
לכן, לצד האבל על הנישואים שהסתיימו, חשוב לתת מקום גם לאבל על קשרים שהשתנו. לא תמיד צריך למהר "להמשיך הלאה". לפעמים צריך להכיר בכך שאיבדנו משהו נוסף.
בהדרגה אפשר לבנות מחדש תחושת שייכות. לפעמים היא תגיע מחברים ותיקים שהצליחו להישאר קרובים. לפעמים מאנשים שעברו בעצמם גירושין ויכולים להבין את החוויה מבפנים. ולעיתים דווקא מקשרים חדשים, שנוצרים בתקופה שבה החיים מקבלים צורה אחרת.
גם כתיבה יכולה להיות דרך לעבד את מה שקורה. עבור אנשים מסוימים, כתיבת יומן מאפשרת לתת מילים לכעס, לבדידות, לאכזבה ולגעגוע. אחרים מוצאים כוח בקריאה, בקבוצות תמיכה או בשיחה עם אנשים שעברו אובדן דומה.
כאשר מדובר בגירושין רוויי קונפליקט, שבהם היו לאורך זמן פחד, השפלה, מאבק או תחושה של חוסר ביטחון, הפגיעה עלולה להיות עמוקה יותר. במקרים כאלה לא תמיד מספיק לומר לעצמנו שצריך "להמשיך הלאה". לעיתים יש צורך לעבד את מה שהתרחש ואת האופן שבו הוא השפיע על האמון, על תחושת הערך ועל היכולת ליצור קשרים בטוחים בהמשך. כאן יכול להיות מקום משמעותי לליווי מקצועי. לא כדי לומר לאדם אם להתגרש או לא להתגרש, אלא כדי לעזור לו לעבור את התקופה שבה העולם המוכר שלו משתנה, מבלי לאבד בתוכה את עצמו.
הגירושין יכולים לשנות את המעגל. הם לא חייבים למחוק את תחושת השייכות
גירושין הם לעיתים קרובות תקופה של אובדנים רבים. אבל בתוך האובדנים האלה מתגלה לפעמים גם דבר שלא היה אפשר לראות קודם. מי נשאר כאשר קשה. מי מסוגל להקשיב בלי לשפוט. מי יכול להכיל את הכאב בלי להפוך אותו לסיפור על עצמו. ומי, למרות כל המבוכה והמורכבות, עדיין אומר: אני כאן.
לא כל מי שמתרחק בהכרח הפסיק לאהוב אותנו. ולא כל מי שנשאר קרוב בהכרח יודע כיצד לעזור. אנשים מביאים איתם אל הגירושין של אחרים את הפחדים, האמונות, הפצעים וההיסטוריה שלהם.
אבל האדם שעובר את הגירושין אינו חייב לשאת גם אותם. הוא רשאי להתאבל על הנישואים שהסתיימו. הוא רשאי לכאוב את החברים שהתרחקו. הוא רשאי לכעוס על מי שלא היה שם. והוא גם רשאי, עם הזמן, לבחור מחדש את האנשים שאיתם הוא רוצה להמשיך את הדרך.
אולי זו אחת המשימות העמוקות של החיים שלאחר הגירושין: לא רק לבנות מחדש את החיים, אלא גם לברר מחדש מהי קרבה עבורנו.
מי אנחנו רוצים שיהיה לידנו כשאנחנו חזקים — ובעיקר כשאנחנו חלשים.
ולפעמים, דווקא אחרי שהמעגל הישן משתנה, נוצר מקום למעגל חדש. מעגל שאינו מבוסס רק על היסטוריה משותפת, על הרגל או על זוגיות דומה, אלא על משהו עמוק יותר: היכולת להישאר קרוב גם כשהחיים של האדם שמולנו השתנו. כי בסופו של דבר, חברות אמיתית אינה נבחנת רק בתקופות שבהן הכול נשאר במקומו. היא נבחנת דווקא ברגע שבו החיים משתנים.
רונית כהן זמורה- מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת מטעם האגודה לטיפול זוגי ומשפחתי.
מחברת הספר ״תחנות החיים של הזוגיות״ – מדריך עבודה עצמית בזוגיות מ-א׳ ועד ת׳.
