יש מאבקים משפטיים שבהם ההכרה בצדקתו של אדם אינה יכולה להשיב לו את שאיבד. החלטתו של בית הדין הרבני האזורי באשקלון חושפת מאבק כזה: אב שניסה לאורך שנים לחדש את הקשר עם שני בניו, התמודד עם טענות לאלימות, הליכים ממושכים ועמדות מקצועיות שונות, ולבסוף זכה להכרה באחריות האם לניכור. אלא שבינתיים הילדים גדלו, הריחוק העמיק, והפתרון שנועד להשיב את הקשר הפך לבלתי מעשי.
הדיינים הרב אברהם הרוש, הרב אביעד תפוחי והרב צבי שינדלר, שנתנו את ההחלטה, לא הסתירו את הכאב שעורר בהם המקרה:
״נקרע ליבנו למראה זה של ניתוק קשר מחריד בין אב לבניו״.
האב, שיוצג בידי עו״ד שי שמחיוב, ביקש להעביר אליו את משמורת בנו הצעיר ולקבל החזר על ההוצאות הכבדות שנשא בהן במהלך המאבק. בית הדין קיבל חלק מדרישתו הכספית וחייב את האם לשלם לו 20 אלף שקל, לצד 10,000 שקל נוספים לאוצר המדינה. את בקשת העברת המשמורת דחה, בשל נסיבותיו הנוכחיות של הבן והחשש לפגיעה נוספת בו.
בין טענות לאלימות להצבת גבולות
בראשית הסכסוך טענה האם לאלימות מצד האב, והקשר בינו לבין הילדים הוגבל. בהמשך השתנו הסדרי השהות, אך המחלוקות נמשכו. אירוע שהתרחש בעת הבאת הילדים לבית האב העמיק את הקרע: האם טענה כי האב היכה אותם, ואילו האב הכחיש אלימות וטען כי התנהל ויכוח סביב שהותם בביתו.
גם אנשי המקצוע לא הציגו תמונה אחידה. איש מקצוע שאליו פנתה האם מסר תיאורים קשים ששמע מהילדים והתרשם כי בתקופה שבה לא פגשו את האב, שלוותם התייצבה. עובדת סוציאלית אחרת זיהתה נוקשות מסוימת בהתנהלות האב, אך לא אלימות, ונמנעה מהגדרת המצב כניכור הורי.
מנגד, המומחה שמינה בית הדין הגיע למסקנה כי מתקיים ניכור הורי. הוא מתח ביקורת על כך שאיש המקצוע שאליו פנתה האם לא ביקש את התייחסות האב, וציין כי הילדים הכחישו תיאורים קשים שנמסרו בשמם.
המומחה הבחין בין אלימות לבין גישה חינוכית נוקשה והצבת גבולות. עם זאת, הוא הצביע גם על חלקו של האב בקשיים: ביקורתיות מיותרת והיעדר הרכות שנדרשה מול הילדים, במיוחד כאשר המפגשים עמם היו מצומצמים.
בחוות דעתו הראשונה הסתייג המומחה מקביעה שהאם פעלה בזדון, אך הצביע על אחריותה להיווצרות הניכור. בחוות דעת נוספת תיאר ניכור קשה ומשמעותי והמליץ להעביר את הבן הצעיר למשמורת האב, תוך הגבלה משמעותית של הקשר עם האם ועם אחיו בתקופת ההתערבות. ביחס לבן הבכור המליץ על טיפול לחידוש הקשר.
בית הדין אימץ את ההמלצה והורה על העברת משמורת הבן הצעיר. מומחית נוספת מונתה ללוות את המהלך, אולם לפי ההחלטה, האם לא שיתפה פעולה והמתווה לא מומש.
האב: איבדתי את הקשר הבסיסי עם ילדיי
האב תיאר מחיר נפשי וכלכלי כבד. לטענתו, הוא נדרש לעשרות דיונים, מאות בקשות והליכים רבים, בעוד הקשר עם בניו הולך ונשחק. הוא טען לתלונות סרק ולסיכול מאמציו לשוב לחייהם, ודרש הוצאות בסך 241,602 שקל.
באמצעות עו״ד שי שמחיוב ביקש האב לתת ביטוי משפטי גם למחירו של המאבק עצמו: הכספים שהוציא בניסיון לחדש את הקשר, בעוד שלטענתו האם מנעה מההליך להשיג את מטרתו.
האם הכחישה את אחריותה לנתק. לטענתה, היא עודדה קשר עם האב, ואילו התנהגותו והימנעותו מיוזמות קשר הן שהביאו להתרחקות הילדים. היא חלקה על חוות דעת המומחה, ביקשה לפסול אותה וטענה כי הוא הפך לצד בהליך.
נגד העברת המשמורת טענה כי מדובר בנער מתבגר בעל צרכים מיוחדים, שעזיבת סביבתו והפרדתו מאמו ומאחיו יפגעו בו. היא התנגדה גם לדרישת ההוצאות, בטענה שהסכומים לא הוכחו, שחלקם נוגעים להליכים ישנים שהסתיימו ושמצבה הכלכלי אינו מאפשר חיוב כה נרחב.
ההכרה הגיעה — אך המציאות כבר השתנתה
בית הדין קיבל את הקביעה שמדובר בניכור הורי חריף. הדיינים התרשמו מעוינות עמוקה כלפי האב, שהתבטאה גם במסרים פוגעניים שנשלחו אליו.
אולם ההכרה בניכור לא הובילה להעברת המשמורת. הבן הצעיר כבר היה כבן 17, והדיינים קבעו כי מעבר כפוי, שירחיק אותו ממסגרת לימודיו, מחבריו ומסביבתו הטבעית, אינו מעשי בנסיבות העניין. צרכיו המיוחדים חיזקו את הצורך לשמור על יציבותו.
את הפער בין ההמלצה המקורית לבין האפשרות ליישמה כעת ניסחו במילים קשות:
״ייתכן שהמלצה זו הייתה ישימה לפני שנים אחדות, אולם בשלב הנוכחי, למרבה הצער, אין היא בת ביצוע״.
זו אחת המשמעויות הכואבות של ההחלטה: הזמן שחלף לא היה רק פרק נוסף בתיק. במהלכו השתנתה המציאות המשפחתית, והצטמצמה האפשרות להשתמש בכלי שנועד לסייע בחידוש הקשר.
מתי התנגדות הופכת לסיכול?
הדיינים נמנעו מקביעה שכל מעשי האם מתחילת הסכסוך נבעו מכוונת ניכור. הם ציינו כי ייתכן שבשלבים מוקדמים פעלה מתוך תפיסתה הסובייקטיבית את טובת הילדים, וכי קשה לשחזר בדיעבד את המניע לכל פעולה לאורך השנים.
אולם הם סימנו נקודת מפנה ברורה: אימוץ חוות הדעת והוראות בית הדין לקידום הקשר. משלב זה הייתה האם מחויבת לקיים את ההחלטות, גם אם חלקה עליהן.
בית הדין הצביע על הצטברות של צעדים שעיכבו את המתווה: שאלות הבהרה שהתבקשו אך לא הוגשו, היעדרות מדיון ללא היתר וניסיונות להחליף את המומחה. המשמעות נבחנה לפי התמונה הכוללת והתוצאה בפועל:
״השאלה היא התמונה המצטברת, אשר הביאה לכך שמאמציו של האב ומאמצי בית הדין לא נשאו פרי, וההליך שנועד לקדם את הקשר התרוקן מתוכן״.
בהתאם לכך נקבע כי גם הורה המתייצב להליכים עשוי לשאת בהוצאות, כאשר התנהלותו מסכלת את יישום ההחלטות ומונעת מההליך להשיג את מטרתו.
הכרה באחריות וחיוב כספי — לצד קבלה חלקית של התביעה
ההליך שניהל האב בייצוגו של עו״ד שי שמחיוב שביצע בתיק עבודה קפדנית וראויה יש לציין הביא לתוצאה בעלת משמעות: אחריות האם לסיכול חידוש הקשר קיבלה ביטוי מפורש בהחלטה, ולצדה נפסק החזר כספי לטובת האב. חשיבות ההישג חורגת מסכום ההוצאות, משום שהממצאים עשויים לשמש אותו גם אם יבחר לפנות בתביעה נפרדת בגין נזקים נוספים.
עם זאת, דרישת ההוצאות התקבלה בחלקה בלבד. בית הדין סירב לפתוח מחדש עניינים שכבר הוכרעו, והבחין בין הוצאות לקידום הקשר לבין הוצאות בהליכים אחרים.
"ביצע בתיק עבודה קפדנית"
עורך הדין שי שמחיוב(צילום:פייסבוק)
הדיינים גם מתחו ביקורת על כך שבקשות קודמות להוצאות לא הוצגו מיוזמת האב ועל הגשת אסמכתאות כפולות. הם הבהירו כי אין לספור קבלה וחשבונית המתייחסות לאותו תשלום כשתי הוצאות נפרדות. ההכרעה לטובתו ניתנה אפוא לאחר צמצום הדרישה ובחינה פרטנית של התשלומים.
בסופו של דבר הוכרו עשרה תשלומים של 2,000 שקל כל אחד כהוצאות הרלוונטיות לקידום הקשר וליישום ההחלטות. האם חויבה לשלם לאב 20 אלף שקל בתוך 60 יום, ועוד 10,000 שקל לאוצר המדינה בתוך 90 יום.
בנוגע לחיוב לטובת המדינה כתבו הדיינים:
״התברר כי האשה רוקנה מתוכן את עבודת ביה״ד וסיכלה את פעולות ביה״ד להשבת הקשר על כנו״.
האפשרות לתבוע פיצוי על נזקים אחרים נותרה פתוחה בפני האב בערכאה המוסמכת. אך לצד ההכרה והחיוב הכספי נותרה המציאות שביסוד ההליך: אב המבקש קשר עם בניו, והחלטה משפטית שגם קביעותיה הנחרצות אינן יכולות להשיב את השנים שחלפו.
