אב שביקש משמורת משותפת על ילדיו, בהם אחד עם צרכים מיוחדים, דרש בפועל לראותם לעיתים רחוקות בלבד. בית המשפט קבע: "אחריות הורית מחייבת גם בפועל – לא רק על הנייר"
במקרה יוצא דופן שנדון לאחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בקריית גת, התבקש השופט בן שלו להכריע בתביעת אב למשמורת משותפת – אך תחת זאת, האב ביקש זמני שהות מצומצמים במיוחד: פעמיים בשבוע לשלוש שעות, וסוף שבוע אחת לשבועיים עד שעה וחצי אחרי צאת השבת.
השופט הביע חוסר נוחות מהפער שבין הסעד המבוקש – "אחריות הורית משותפת" – לבין התנהלות האב בפועל, ועמד על כך ש"אחריות הורית אינה יכולה להישאר בגדר מונח ריק מתוכן". האב, שניסה לנמק את בקשתו באילוצי עבודתו ובצורך בזמן אישי, התקשה להסביר מדוע כבר בכתב התביעה התחייב לימים קבועים המחייבים ממילא סיום מוקדם של יום העבודה.
בית המשפט ציין כי מדובר במקרה חריג: בעוד שבדרך כלל מגיעים אבות בדרישה להרחבת זמני השהות, כאן נדרש השופט להכריע בבקשה לצמצום. האם, מנגד, הביעה תקווה כי האב ייטול חלק משמעותי יותר בגידול הילדים – לרבות לינה אחת בשבוע שתאפשר לה מנוחה מסוימת. זאת במיוחד נוכח הטיפול בילד צעיר עם צרכים מיוחדים.
בפסק דינו הבהיר השופט: "כאשר הורים מבקשים אחריות הורית משותפת, עליהם לצקת לכך תוכן ממשי… הילדים הם בעלי רצונות וזכויות משל עצמם, וטובתם גוברת על צרכי ההורה". לאור זאת קבע מערכת זמני שהות הכוללת לינה אחת באמצע השבוע, מפגש נוסף בימי חמישי, וסופי שבוע לסירוגין – בהתאם לעמדת האב בכתב התביעה אך לא לפי דרישתו בדיון.
כמו כן, השופט הורה לשני ההורים לפנות להדרכה הורית בשירותים החברתיים ולהשתתף פעיל בטיפול בצרכים ההוריים של הילדים.
בסיכום פסק הדין קבע בית המשפט כללים ברורים להפרות עתידיות של זמני השהות: כל הפרה תחייב בפיצוי כספי להורה האחר – 200 ש"ח על מפגש ללא לינה ו-500 ש"ח למפגש עם לינה.
המקרה שנידון אצל בן שלו ראוי שיצור תזכורת לכך שאחריות הורית אינה מסתיימת בהצהרה, וכי טובת הילד, במיוחד כשמדובר בילד עם צרכים מיוחדים, דורשת מחויבות ממשית – גם כשהיא דורשת ויתור אישי מהורה.
