בית הדין הרבני הגדול בירושלים, בהרכב הדיינים הרב צבי בן יעקב, הרב דוד בירדוגו והרב מאיר פרימן, קיבל ערעור שהגיש בעל על החלטת בית הדין האזורי בפתח תקווה, אשר הותירה על כנו חיוב כתובה בסך 300 אלף שקל שנקבע במסגרת הסכם גירושין.
במרכז המחלוקת עמדה שאלת הקשר שניהלה האישה עם גבר אחר עוד בתקופת הנישואין. בני הזוג, להם עשרה ילדים משותפים, התגרשו בשנת 2023 לאחר שחתמו על הסכם גירושין שבמסגרתו התחייב הבעל לשלם לאישה את סכום הכתובה. אלא שלאחר מכן טען הבעל כי ההתחייבות ניתנה תוך הטעיה, לאחר שלדבריו הסתירה ממנו האישה קשר רומנטי עם אדם אחר, אותו אף נישאה זמן קצר לאחר הגירושין.
כדי להכריע בטענות בחר בית הדין האזורי בדרך יוצאת דופן: בדיקת פוליגרף. בתחילה הוצעו מספר שאלות שונות, בהן האם האישה קיימה קשר אינטימי או יחסי אישות עם גבר זר לפני קבלת הגט. בהמשך צומצמה הבדיקה לשאלה אחת בלבד: האם קיימה יחסי אישות עם גבר זר טרם הגירושין.
האישה נשלחה לבדיקת פוליגרף ונמצאה דוברת אמת. בעקבות זאת קבע בית הדין האזורי כי “חוב הכתובה בעינו עומד”.
אלא שבית הדין הרבני הגדול הפך את ההחלטה באופן חד. בפסק הדין נכתב כי עצם ההסתמכות על הפוליגרף הייתה בעייתית מלכתחילה, במיוחד כאשר לשיטת ההרכב כבר הייתה בפני בית הדין “הודאת בעל דין גמורה” מצד האישה לגבי עצם קיומו של קשר רגשי עם גבר זר במהלך הנישואין.
הדיינים קבעו כי האישה הודתה שהסתירה מבעלה את העובדה שהתאהבה בגבר אחר עוד בזמן שהייתה נשואה. בפסק הדין נכתב:
“המשיבה מודה בפה מלא שהיא הייתה בקשר עם — עוד לפני הגירושין ואף התאהבה בו… היא מודה ששיקרה את המערער והציגה בפניו מצג שווא”.
בהמשך מתחו הדיינים ביקורת קשה גם על עצם הליך הפוליגרף. לדבריהם, מדובר בבדיקה שאינה “מדע מדויק”, במיוחד כשמדובר באירועים ישנים, בעיכובים ממושכים ובאפשרות להשפעות חיצוניות.
עוד נקבע כי בית הדין האזורי שינה שוב ושוב את נוסח השאלות בפוליגרף – תחילה שאלות על קשר אינטימי, לאחר מכן על קשר קרוב, ולבסוף רק על יחסי אישות – באופן שלא בחן את כלל האפשרויות להפסד כתובה לפי הדין הדתי.
"יש לבחון את מכלול ההתנהלות, ההודעות, ההתכתבויות וההודאות שהצטברו בתיק."
עורכת הדין אילת חכמון (צילום:אילנית קיצוני)
באחד הקטעים החריפים בפסק הדין נכתב:
“לא ברור ולא מובן מדוע שינה בית הדין האזורי את נוסח השאלות… הנוסח הסופי לא נותן מענה לכל אפשרויות הפסד הכתובה”.
ההרכב אף קבע כי קיים ספק אם הסכמת הבעל לקבל את תוצאות הפוליגרף נעשתה מרצון חופשי. לפי פסק הדין, בפרוטוקול הדיון תועד כי הבעל שאל האם הוא “חייב” לקבל את תוצאות הבדיקה – ובית הדין האזורי השיב בחיוב.
ביקורת נוספת הופנתה כלפי התנהלות האישה סביב ביצוע הבדיקה. הדיינים ציינו כי הפוליגרף בוצע “באיחור רב ובלתי מוצדק”, לאחר חודשים ארוכים של דחיות והתחמקויות.
הדיין הרב דוד בירדוגו כתב כי השיהוי הממושך דווקא חיזק את טענות הבעל:
“השיהוי הרב היה בלתי מוצדק… האישה חששה מאוד מהפוליגרף”.
בפסק הדין שולבו גם אמירות חריגות באשר לרקע המשפחתי ולנסיבות ההסכם. אחד הדיינים קבע כי הבעל הסכים לשלם את הסכום מתוך מחשבה שהאישה תמשיך לגדל את עשרת הילדים, אך בפועל – לטענתו – עזבה את הבית זמן קצר לאחר הגירושין.
בסופו של דבר קיבל בית הדין הגדול את הערעור במלואו, ביטל את התחייבות הכתובה וקבע כי הבעל פטור מהתשלום.
מאחורי הקלעים, נראה כי אחד המרכיבים המרכזיים שהובילו למהפך היה ההתעקשות הבלתי מתפשרת של באת כוח המערער, עו"ד אילת חכמון, אשר המשיכה לטעון לאורך ההליך כי לא ניתן לבחון שאלות של נאמנות זוגית והטעיה באמצעות שאלה מצומצמת אחת בפוליגרף, וכי יש לבחון את מכלול ההתנהלות, ההודעות, ההתכתבויות וההודאות שהצטברו בתיק. מבחינת התוצאה – נדמה כי ההתעקשות הזו השתלמה במלואה.
