בני הזוג, שהתחתנו בסוף שנות ה-90, הביאו לעולם שלושה ילדים: תאומים בני 17 ובת בגירה. לאחר 25 שנות נישואין, הזוג נפרד, והאישה עברה לגור בדירה שכורה עם בתם, בעוד האב נותר להתגורר בדירתם עם הבן. גירושיהם הושלמו רשמית כשנה לאחר מכן.
עיכובים וטענות מנוגדות
בחודש פברואר האחרון, פסק בית המשפט כי הדירה תימכר, תוך מתן אפשרות לשני הצדדים לנהל את המכירה בעצמם. אך לדברי האישה, הבעל הערים מכשולים, כולל טענות כי בנם מתנגד לכניסת שמאי לנכס לצורך הערכת השווי.
האישה דרשה פיצוי של 4,200 שקל לחודש, כמחצית משווי השכירות שהוערך ב-8,400 שקל, עבור התקופה שבה התגורר הבעל בדירה לבדו. מנגד, טען הבעל כי הדירה עומדת לרשותה של גרושתו, וכי בנה מונע כל אפשרות למכור אותה, בשל התנגדותו למהלך.
השופטת: "המגורים המשותפים הפכו לבלתי אפשריים"
השופטת הילה מלר-שלו בחנה את נסיבות המקרה וקבעה כי המצב במשפחה – כולל נתק בין האב לבנותיו ובין האם לבנה – אינו מאפשר עוד מגורים משותפים או עיכובים נוספים במכירת הנכס. היא דחתה את טענות האב על "כוננות" מצד הבן למניעת כניסת זרים לדירה, וציינה כי עליו לשאת באחריות לאי-מכירת הדירה במועד.
הפיצויים והמשמעויות
בהחלטתה קבעה השופטת כי על האב לשלם לגרושתו דמי שימוש חודשיים של 4,200 שקל, רטרואקטיבית מאוגוסט 2022 – מועד עזיבת האישה את הדירה – ועד למכירתה בפועל. סכום זה מצטבר ל-109,200 שקל עבור 26 החודשים שקדמו להחלטה, וימשיך להצטבר מדי חודש עד שהנכס יימכר.