המקרה מתייחס ל בני זוג שנמצאים בהליכי גירושין המתנהלים בבוררות בחו"ל. בני הזוג התגוררו בישראל אך לפני כ 30 שנה היגרו לארה"ב .
הגבר פנה לבית משפט בישראל בבקשה להטיל עיקול על דירת מגורים בישראל, הרשומה על שמה של האשה , בטענה שהדירה היא חלק מנכסיהם המשותפים. בעקבות החשש שהאשה תנסה למכור את הדירה ולהבריח את הכספים מחוץ לארץ. בתחילה הבקשה הוגשה על בסיס פסק בורר מחו"ל, אך לאחר הערות השופט, הגבר שינה את טענותיו וביסס אותן על חוק הבוררות הישראלי.
ההחלטה עוסקת בבקשתו של הגבר בדבר הטלת עיקול על דירת מגורים הרשומה על שם האשה , בטענה שהבעלות מחולקת בין הצדדים לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג. הגבר טען כי הבורר במסגרת הליך גירושין בחו"ל הורה על עיקול הדירה, והוא חושש שהאשה תבריח את הכספים ממכירתה.
תחילה, התעוררה שאלה משפטית לגבי סמכות בית המשפט בישראל לתת סעד זמני בהליך בוררות חוץ. הגבר הגיש אסמכתאות משפטיות נוספות, תוך שציין פסקי דין כמו "פרשת אווז הכסף" ו"עניין כספי", בהם נקבע כי בית המשפט בישראל רשאי לתת סעד זמני למרות הליך בוררות בחו"ל.
השופט ערן אביטל קבע שיש קשיים בתמיכה בטענות המבקש אך, במבחן מאזן הנוחות, הכף נוטה לטובתו ולכן הוחלט לקבל את הבקשה להטלת העיקול. זו תינתן בהחלטה נפרדת
