המנוח הותיר אחריו צוואה ברורה, שלפיה אחד מבניו – אסיר לשעבר שהסתבך בעבר בפלילים – יזכה באלף שקלים בלבד, בעוד יתר בני המשפחה יירשו את עיקר העיזבון. צו קיום הצוואה ניתן כבר בינואר 2022, אך רק ביולי 2024 הוגשה בקשה לביטולו, תחילה לרשם לענייני ירושה ובהמשך לבית המשפט.
לטענת המבקש, אף שידע על עצם קיומה של צוואה עוד קודם לכן, רק בספטמבר 2023 הבין כי מדובר בהורשה מקפחת. לדבריו, עורך דינו רמז לו על תוכנה, אך הוא עזב את המשרד נסער מבלי לעיין במסמך עצמו. רק בהמשך, כך טען, נחשף לפרטי הצוואה – ואז פעל לביטולה.
במסגרת בקשתו טען הבן לשורה ארוכה של פגמים חמורים: השפעה בלתי הוגנת, תרמית, תחבולה ואף זיוף. לטענתו, הקלטה שברשותו מוכיחה כי הצוואה אינה אותנטית, והוא אף צירף תמלול שלה לכתב הטענות.
אלא שמנגד הציגו יתר היורשים – אחיו וגיסו – תמונה שונה לחלוטין. לשיטתם, הבקשה נגועה בשיהוי קיצוני שאין לו הצדקה. הם הדגישו כי המבקש ידע על הצוואה זמן רב קודם לכן, אך נמנע במודע מלפעול. עוד טענו כי יחסיו עם הוריו היו קשים, כי לא סייע להם ואף ניתק קשר, וכי התנהלותו לאורך השנים היא שהובילה להחלטת האב להדירו כמעט לחלוטין מהירושה.
בית המשפט אימץ את עמדת המשיבים. בפסק הדין נקבע כי חל שיהוי משמעותי של כעשרה חודשים לפחות – וזאת ממועד שבו המבקש כבר החזיק במידע המהותי הנוגע לצוואה. נקבע כי בחירתו שלא לעיין במסמך, חרף האפשרות לעשות כן, אינה יכולה לשמש צידוק לאיחור.
עוד נקבע כי ההקלטה שצורפה אינה מוכיחה זיוף, לא הובהר כיצד הושגה, אם היא קבילה, ומתי הגיעה לידי המבקש. יתר הטענות, כך נקבע, נטענו בעלמא וללא תימוכין ראייתיים.
בפסק הדין הודגש כי חוק הירושה מחייב הגשת בקשה לביטול צו קיום צוואה "בהזדמנות הסבירה הראשונה", וכי אין מדובר בפרק זמן פתוח או גמיש. השופטת הבהירה כי יש ללמוד על סבירות המועד גם מהתקנות, הקובעות פרק זמן קצר להגשת התנגדות לצוואה לאחר פרסומה.
בסופו של יום נדחתה הבקשה, והמבקש חויב לשלם 8,000 שקל הוצאות משפט לזוכים בעיקר העיזבון – תוצאה שממחישה, פעם נוספת, כי טענות כבדות משקל דורשות לא רק כעס ומרמור, אלא גם ראיות – ובעיקר עיתוי נכון.
