מאת: עורכת הדין מיכל חכמון
במשך שנים ארוכות הייתה סוגיית הניכור ההורי אחת הסוגיות השנויות ביותר במחלוקת בתחום דיני המשפחה. הוויכוחים התמקדו בהגדרת התופעה, בדרכי אבחונה ובשאלה האם מדובר בתופעה מובחנת או בחלק ממנעד רחב של סכסוכים משפחתיים מורכבים.
אלא שבשנים האחרונות נדמה כי הדיון השתנה מן היסוד. השאלה המרכזית כבר איננה האם ניכור הורי קיים, אלא כיצד ניתן לזהות אותו בזמן, כיצד ניתן למנוע את התפתחותו, ואילו כלים משפטיים וטיפוליים נדרשים כדי למנוע את ניתוקו של ילד מאחד מהוריו.
המעיין בפסיקה, במחקרים, במאמרים המקצועיים ובנוהלי העבודה שהתפתחו בשנים האחרונות מגלה מגמה ברורה: מערכת המשפט הישראלית הולכת ומפנימה כי הזמן הוא אחד הגורמים המשמעותיים ביותר במאבק בתופעה. ככל שההתערבות נדחית, כך גדל הסיכון שהפגיעה בקשר תעמיק ותהפוך לעובדה מוגמרת.
כשהמערכת הבינה שהזמן אינו ניטרלי
אחת מאבני הדרך החשובות בהתפתחות זו הייתה גיבוש נוהל "הבטחת קשר ומוגנות" של הרשות השופטת. המחקר שנערך לבחינת יישום הנוהל הצביע על הצורך במתן מענה מהיר למצבים שבהם קיים חשש לפגיעה בקשר בין הורה לילדו.
למעשה, בבסיס הנוהל עומדת ההכרה כי בניגוד לסכסוכים אזרחיים רגילים, בתיקי משפחה העוסקים בקשר בין הורה לילד הזמן פועל באופן שונה. כל חודש של נתק עלול להפוך לשנה של ריחוק רגשי. כל דחייה עלולה להעמיק את הקושי לשקם את הקשר בעתיד.
ההבנה הזו חוללה שינוי משמעותי באופן שבו מתייחסת המערכת למקרים של פגיעה בקשר. במקום להסתפק בניהול הליך משפטי ארוך, גובשה תפיסה המבקשת לאתר את הקושי בשלב מוקדם ולהגיב במהירות.
המודל הפרואקטיבי: לעבור ממניעת נזק לשיקום מוקדם
שלב נוסף בהתפתחות החשיבה המשפטית בא לידי ביטוי במאמרם המקיף של השופט אסף זגורי והשופטת ענת אלפסי, המבקש להציע מודל חדש להתמודדות עם תופעת הניכור ההורי.
החידוש המרכזי במודל הוא המעבר מחשיבה תגובתית לחשיבה מניעתית.
במשך שנים עסקה המערכת בעיקר בשיקום קשרים שכבר נפגעו. המודל החדש מבקש לפעול עוד קודם לכן: לזהות סימני אזהרה מוקדמים, למפות גורמי סיכון, לדרג את חומרת המצב ולהפעיל מנגנוני התערבות לפני שהנתק מתקבע.
הגישה המוצעת דומה במידה רבה למודלים המקובלים בתחומים אחרים של ניהול סיכונים. במקום להמתין לקריסה, מבקשת המערכת לזהות את תחילתו של התהליך ולפעול כאשר עדיין ניתן להשפיע על התוצאה.
גישה זו משתלבת היטב עם ממצאי מחקר הרשות השופטת ועם ההבנה הגוברת כי במקרים רבים הנזק אינו נוצר ביום אחד, אלא מתפתח בהדרגה לאורך זמן.
בתי הדין הרבניים: מגישה הצהרתית לגישה אופרטיבית
התפתחות משמעותית לא פחות ניכרת בשנים האחרונות גם בבתי הדין הרבניים.
מאמרו המקיף של אב בית הדין הרבני בירושלים, הרב יצחק אושינסקי, משקף תפיסה הרואה בניכור הורי פגיעה ממשית בילד ובזכותו לקשר תקין עם שני הוריו. אולם ייחודו של המאמר אינו רק בהכרה בתופעה, אלא בעיקר בדגש שהוא מעניק לשאלת ההתמודדות המעשית עמה.
מן המאמר עולה קריאה ברורה שלא להסתפק בזיהוי התופעה או בהפניה להליכים טיפוליים בלבד. לשיטתו, כאשר מתברר כי קיים תהליך של פגיעה מכוונת בקשר, נדרשת התערבות נחושה ומהירה של הערכאה השיפוטית.
גישה זו משתלבת עם ההתפתחויות שחלו בשנים האחרונות בבתי הדין הרבניים, שבהם ניכרת נכונות גוברת לעשות שימוש בכלים אופרטיביים לצורך הבטחת הקשר בין הורים לילדיהם.
התכנסות נדירה בין בתי המשפט לבתי הדין
למרות ההבדלים המהותיים בין שתי המערכות, דווקא בתחום הניכור ההורי ניתן לזהות מכנה משותף הולך ומתרחב.
בתי המשפט לענייני משפחה מדגישים את חשיבות הזיהוי המוקדם, ניהול הסיכונים וההתערבות הרב-מערכתית.
בתי הדין הרבניים מדגישים את חשיבות האכיפה, האחריות ההורית והתגובה המהירה.
אולם בשתי המערכות הולכת ומתחזקת ההכרה כי הימנעות מפעולה או המתנה ממושכת עלולות להביא להעמקת הפגיעה בילד ולהנצחת הנתק.
נדמה כי שתי הערכאות הגיעו למסקנה דומה: כאשר מדובר בפגיעה מתמשכת בקשר בין ילד להורה, הזמן אינו פועל לטובת הילד.
ארגז הכלים מתרחב
אחד הביטויים הבולטים ביותר לשינוי התפיסתי הוא הרחבת מגוון האמצעים העומדים לרשות הערכאות.
כיום ניתן למצוא שימוש הולך וגובר בכלים שונים ובהם:
- מינוי אפוטרופוסים לדין לקטינים;
- הפניה למרכזי קשר;
- הדרכה הורית וטיפול משפחתי;
- קביעת דיוני מעקב תכופים;
- הטלת הוצאות וקנסות במקרים המתאימים;
- חיוב הורים בביצוע פעולות אקטיביות לשיקום הקשר;
- הפעלת מנגנוני פיקוח ובקרה;
- בחינת שינויים בהסדרי האחריות ההורית במקרים חריגים.
אין מדובר במעבר לענישה לשם ענישה. מטרתם של הכלים הללו היא לייצר מציאות שבה זכויותיו של הילד לשמור על קשר עם שני הוריו אינן נותרות בגדר הצהרה בלבד.
הכנס שהמחיש את מרכזיות התופעה
חשיבותה הגוברת של סוגיית הניכור ההורי באה לידי ביטוי גם ביום העיון המקצועי שנערך ביום 1 ביולי 2026 ביוזמת מחוז מרכז של לשכת עורכי הדין תחת הכותרת "ניכור הורי – זיהוי, טיפול והתמודדות פרואקטיבית".
הכנס ריכז תחת קורת גג אחת המון משתתפים ובהם שופטים, דיינים, עורכי דין, עובדים סוציאליים, אנשי טיפול, חוקרים ואנשי אקדמיה – כולם עוסקים, כל אחד מזוויתו המקצועית, בהתמודדות עם אחת התופעות המורכבות והרגישות ביותר בתחום דיני המשפחה.
עצם העובדה שכנס ייעודי בנושא ניכור הורי משך קהל כה רחב ומגוון של בעלי תפקידים בכירים ממערכת המשפט, ממערכת הרווחה ומהקהילה הטיפולית, מלמדת יותר מכל על השינוי שחל במעמדה של הסוגיה. אם בעבר נתפס הניכור ההורי כנושא המצוי בשולי השיח המקצועי, הרי שכיום הוא ניצב בלב הדיון המשפטי והטיפולי.
הנוכחות המרשימה של הגורמים המקצועיים השונים אינה מעידה רק על עניין מקצועי, אלא על ההכרה ההולכת ומתרחבת כי מדובר בתופעה בעלת השלכות משמעותיות על שלומם הנפשי של ילדים, על יציבות התא המשפחתי ועל יכולתה של המערכת להגן על זכותו של ילד לקשר מיטיב עם שני הוריו.
ממחלוקת על עצם קיומה של התופעה – למחלוקת על דרכי ההתמודדות
ייתכן שזהו השינוי המשמעותי ביותר שחולל העשור האחרון.
בעבר ניטשו הוויכוחים סביב עצם קיומה של התופעה והיקפה. כיום נדמה כי עיקר הדיון מתמקד בשאלה אחרת: מהם הכלים הנכונים והיעילים ביותר להתמודדות עמה.
מחקרי הרשות השופטת, המודל הפרואקטיבי של השופט אסף זגורי והשופטת ענת אלפסי, גישתו של הרב יצחק אושינסקי וההתפתחויות המעשיות בשתי הערכאות מלמדים כולם על מגמה אחת ברורה.
מערכת המשפט אינה מבקשת עוד רק להכיר בניכור הורי.
היא מבקשת למנוע אותו.
והמעבר הזה — מהכרה להתערבות — עשוי להתברר כאחת ההתפתחויות החשובות ביותר שחלו בדיני המשפחה בישראל בשנים האחרונות.
