בני זוג לשעבר, הורים לשלושה ילדים בגירים, מצאו עצמם בעימות משפטי סביב הרכוש המשותף שנותר לאחר פרידתם. בעוד שהבעל עתר לפירוק השיתוף ומימוש כלל הנכסים, ביקשה האישה להמתין עד שתתברר התמונה המלאה בנוגע לרכושם המשותף ואף טענה לחלוקה לא שוויונית.
לנוכח הקפאת החשבונות המשותפים וחסימת האפשרות לבצע תשלומים שוטפים להלוואות ומשכנתאות, פנתה האישה לבית המשפט בבקשה לצו עשה, שיחייב את הבעל לאפשר תשלום שוטף של ההחזרים – נוכח פניות הבנקים והחשש להליכי מימוש.
הבעל התנגד וטען כי מדובר בבקשה מגמתית שמטרתה לשמר את מגורי האישה בביתם המשותף, לאחר שבית הדין הרבני דחה את בקשתה למדור ספציפי. הוא אף טען כי מדובר בניסיון "לקבע את המצב הקיים" במקום לקדם מכירה של הנכסים המשותפים.
כבוד השופטת נאוה גדיש לא התרשמה מטענות אלו. בהחלטתה כתבה כי עצם הפסקת התשלומים על-ידי הבעל, למרות שמדובר בהלוואות שאין מחלוקת שהן משותפות, מעידה על חוסר תום לב ואף שימוש לרעה בהליכים משפטיים:
"מדובר בניסיון להכניע את המבקשת להסכים להצעות הפשרה שהוא הציע – והיא לא קיבלה. בית המשפט לא ייתן לכך יד."
השופטת דחתה גם את טענת הבעל כי הבקשה נועדה לעקוף את פסיקת בית הדין הרבני, והבהירה כי מדובר בצורך בסיסי לשמירה על יציבות כלכלית: "אין בהחלטה זו כדי להצדיק המשך מגוריה של המבקשת בבית – אלא אך ורק את המשך תשלומי המשכנתה."
בהמשך לכך קיבלה השופטת את הבקשה והורתה על המשך תשלום ההלוואות והמשכנתה מהחשבונות המשותפים בבנק הפועלים ובנק לאומי. שאלת ההוצאות בגין הבקשה תתברר בעתיד, בהתאם להתקדמות ההליך או מעבר לגישור – כפי שהצדדים הביעו נכונות לבצע.
