בית הדין הרבני בירושלים הכריע לאחרונה בסוגיה משפטית בנוגע לזכאותה של אישה לקבל החזר על השקעות שביצעה בנכס של בעלה במהלך נישואיהם.
בפסק דין מקיף ומנומק נקבע כי על פי ההלכה, מה שהוציאה האישה על הנכס נחשב כהוצאה ללא תמורה, ולכן אינה זכאית להחזר או לזכויות נוספות בנכס.
רקע המקרה:
הצדדים נישאו בשנת 2003, וביולי 2022 הגיש האיש תביעת גירושין כרוכה בביה"ד הרבני. הם גרים יחד בדירה שנרשמה על שמו של האיש, אך בעטיה של שיטת "נסטינג" לא הצליחו להיפרד עד כה. הדירה, ששופצה והורחבה, הייתה שייכת לאביו של האיש, והוא העביר אותה אליו לאחר שהירשה מהאם. האיש טוען כי קיים הסכם מכר עם אביו, שלפיו עליו לשלם לו סכום נוסף, ושהאישה צריכה לשאת במחצית חובות הדירה, אך טוען בנוסף כי היא לא זכאית לשום חלק בדירה בשל בגידה מצדה. האישה, מצידה, מכחישה את הבגידה, דורשת שיתוף ספציפי בדירה ומכנה את החוב כ"פיקטיבי". היא טוענת גם שההסכם הוצג רק לאחר המשבר והחוב התיישן.
השקעה ללא בעלות
הדיון נסוב סביב טענת האישה כי במהלך השנים השתתפה במימון שיפוצים ותשלומי משכנתא, ועל כן יש לראות בה כשותפה בנכס או לכל הפחות לזכותה לקבל החזר הוצאות. לעומתה, טען הבעל כי ההוצאות שהוציאה אינן מקנות לה כל בעלות או החזר, שכן הן נחשבות למחילה או מתנה לפי ההלכה.
ההלכה מכריעה: "מה שהוציאה – הוציאה"
על פי ההלכה היהודית, כאשר אדם מוציא הוצאות על נכסי אחר, אין בכך כדי להקנות לו בעלות על הנכס. זאת אף אם פעל ללא רשות, אלא שאז יוכל לקבל החזר מסוים עבור ההשבחה. במקרה בו בעל משקיע בנכסי אשתו, הכלל ההלכתי שנקבע במשנה במסכת כתובות הוא "מה שהוציא הוציא, ומה שאכל אכל", כלומר – הבעל אינו זכאי להחזר כלשהו על ההשקעות שביצע.
במקרה הפוך, כאשר אישה מוציאה על נכסי בעלה, בית הדין קבע כי יש להחיל את אותו העיקרון. ראשית, משום שהאישה נהנתה מהנכס בעצמה לאורך השנים, ושנית, בשל העובדה שעל פי הדין היא יורשת את בעלה לפחות בחלק מנכסיו, ולכן ניתן לראות בה כהמחילה על ההוצאות מתוך ציפייה לרשת את הנכס בעתיד. לפיכך, על פי פסיקת הדיינים, גם במקרה זה הכלל "מה שהוציאה – הוציאה" חל, ואין לה זכות לדרוש החזר או בעלות.
השפעה על תשלומי המשכנתא
אמנם בית הדין קבע כי האישה אינה זכאית להחזר על השקעותיה בנכס, אך הבעל יידרש לשאת לבדו בתשלומי המשכנתא שנותרו, וזאת ממועד עזיבתה את הדירה. בהחלטה צוין כי אין זה סביר שהבעל יקבל לידיו את מלוא השבחת הנכס ואילו האישה תמשיך לשאת בחלק מתשלומי ההלוואה, מה שלא היה במסגרת מחילתה.
משמעות הפסיקה
פסיקת בית הדין מדגישה את ההבחנה ההלכתית והמשפטית בין השקעה בנכסים במסגרת זוגיות לבין זכויות קנייניות. בעוד חוק יחסי ממון בין בני זוג קובע כי נכסים שנצברו במהלך הנישואין יחולקו שווה בשווה, הרי שהלכה יהודית קובעת כי השקעות שביצע אחד מבני הזוג בנכס של השני אינן מקנות בהכרח זכויות בעלות. מכיוון שהחוק אינו חל על מתנות וירושות, הרי שהלכה זו משתלבת עם הוראות החוק, ולמעשה אינה מאפשרת לאישה לתבוע חלק מהנכס.
פסיקה זו מדגישה את הצורך בהסכמים ברורים בין בני זוג כאשר מדובר בהשקעות בנכסי בן הזוג האחר, במיוחד כאשר מדובר בהשקעות מהותיות, אשר עלולות להפוך למוקד מחלוקת במקרה של פרידה.