מאת ענת סילברסטון- מנכל"ית מבוע
היות הטקס לא-שוויוני
המשנה במסכת קידושין מציגה שלוש דרכים לקניית אשה: בכסף, בשטר או בביאה, ומקבילה בין קניין של שדות, עבדים ונשים. חז"ל מבחינים בין קניין האישה לבין קניינים אחרים. לדידם, קניין אשה אינו מתאים לקטגוריה המוכרת של "רכישה", מכיוון שהבעל אינו רוכש בעלות על אשתו באופן מוחלט, אלא הוא רוכש בעלות על מיניותה של אשתו. כדי להבחין סוג קניין זה מאחרים מכנים חז"ל את הרכישה הזו "קידושין" מלשון קידוש והֶקְדֵּשׁ: כפי שבהקדש (רכוש שהופרש ומיועד לתרומה למקדש) נעשית שמירה לצורך שימוש מקודש ואיסור על שימוש של חול, כך הקניין בנישואים שומר על האשה עבור גבר אחד ואוסר אותה על האחרים.
סוגיית הקניין שנויה במחלוקת בקרב הפרשנים השונים. קיימות פרשנויות הרואות את הקידושין כמעשה קנייני ממש, ואחרות רואות אותו כפעולה סמלית בלבד. בין אם הוא סמלי או ממשי, הקניין הינו אקט חד צדדי המתבצע ע"י הגבר כלפי אשתו. אשה אינה יכולה ליזום נישואים או לפרק אותם. ההלכה אינה מאפשרת להפוך את הטקס להדדי, וליצור ריטואל סימטרי בו האיש מעניק עצמו לאשה. במילותיה של החוקרת הפמיניסטית רייצ'ל אדלר: "האיש חייב לקחת, והאשה חייבת להילקח".
בנוסף להיותו טקס לא-שוויוני במהותו, הריטואלים המשולבים בטקס מבטאים אף הם חוסר שוויוניות בין החתן והכלה. בטקס המסורתי החתן מהווה 'שחקן ראשי' והוא עושה את מירב הפעולות: הוא ניגש לכלתו ומכסה אותה בהינומה, שותה את היין, משקה את הכלה, חותם על שטר הכתובה ומעניק אותה לאשתו, שובר את הכוס, מתכסה בטלית ומברך שהחיינו, וכמובן – הוא מקדש את אשתו. האשה, לעומת זאת, היא דמות פסיבית: היא ממתינה לחתנה שיכסה אותה, והיא עומדת בחופה מכוסה בהינומה, לא משמיעה קול, ומופעלת: משקים אותה ביין, מקדשים אותה בטבעת. הכלה אינה רואה, אינה נראית ואף בלתי נשמעת.
כבר בשלב הברכות הפותחות את הטקס ניתן להבין כי הריטואל פונה למעשה לחתן ולגברים בלבד: "ברוך אתה…אשר צוונו על העריות, ואסר לנו את הארוסות, והתיר לנו את הנשואות לנו…". ה"לנו" הזה אינו כולל נשים, האיסור הזה מופנה לגברים בלבד, ונשים הן המושא של המשפט, האובייקט עליו מדבר האיסור. חוסר השוויוניות שבטקס אינו מתבטא רק בחתן ובכלה, אלא בכל השותפים לו. הרוב המכריע של הדמויות החיוניות לטקס הינן גבריות: הרב, עורך הקידושין, העדים, מברכי שבע הברכות. מלבד הכלה, לנשים אין חלק בטקס.
סיכון חירותה של האשה
המרכיב הבעייתי השני קשור לא ביצירת הקשר, אלא בפירוקו. "העגינות היא הביטוי החריף ביותר לאי-השוויון בין איש לאשה בדיני הנישואין והגירושין לפי ההלכה", טוענת פרופ' רות הלפרין- קדרי. ישנם שני הבדלים עקרוניים בין הגבר לאשה ביחס לסיום הנישואין:
1. הגט חייב להינתן מרצונו החופשי של הבעל, מדאורייתא, בזמן שנחיצות רצונה של האשה בגט הוא מדרבנן. כאשר יש ספק אם הבעל רוצה לתת את הגט, רבנים יחששו ל"גט מעושה" (גט שניתן בניגוד לרצונו של הבעל, ואינו כשר).
2. ישנו פער עצום בהשלכות של קיום יחסים מחוץ לנישואין בין האיש לאשה: אשת-איש היא בגדר איסור 'עריות' מדאורייתא, וילדיה מגבר שאינו בעלה יהיו ממזרים. לגבר, לעומת זאת, אין איסור דאורייתא לקיים יחסים עם אשה אחרת ולהביא עמה ילדים.
התוצאה של ההבדלים האלה היא ברורה וחמורה וגורמת לפגיעה מצטברת בנשים: ההכרח ברצונו החופשי של הבעל גורם לכך שלבעל יש למעשה שליטה מלאה על הליך הגירושין, והוא יכול לבחור אם ברצונו לתת את הגט או לעכבו. ללא שיתוף הפעולה שלו לעולם לא יהיו גירושין. בינתיים האשה, לעומת זאת, נשארת חסרת כוח מול בעלה, ואינה יכולה להמשיך בחייה מחשש לניאוף וממזרות.
השליטה של האיש על הגט מקרינה על כל מערך הכוחות בין האיש לאשה מתחילת תהליך הגירושין. נשים רבות מוותרות מראש על דרישות לגיטימיות שיש להן, על מנת להימנע מלהגיע למצב הקשה מנשוא של מסורבת-גט.
זוג הבוחר להינשא כדת משה וישראל מעמיד עצמו בפני שני סיכונים: האחד – האפשרות שבמקרה של גירושין ינצל הבעל את הכוח שמעניקה לו ההלכה והחוק כדי לסחוט את האשה ולעכב את מתן הגט. השני – במקרה בו הבעל לא יוכל לתת לאשתו גט (ייעדר, יהפוך לצמח, או יאבד את שפיותו), אזי האשה תמצא עצמה עגונה.
הטקס ההלכתי מעמיד איפוא את האשה בפני סכנה ממשית של איבוד חירותה.
ביקורת כלפי הממסד הרבני בישראל
כאמור, מדינת ישראל מעניקה סמכות בלעדית בתחום הנישואין והגירושין לבתי הדין הדתיים. איש או אשה יהודיים המעוניינים להינשא, יכולים לעשות זאת על פי חוק אך ורק ברבנות.
הרבנות הינה מוסד אורתודוכסי, הנשלט רובו ככולו ע"י דיינים מהמגזר החרדי, המחמיר והשמרני. הרוח ההלכתית של בית הדין הרבני אינה תואמת, במקרה הטוב, ואף מתנגשת בצורה חריפה, במקרה הרע, בערכיה הליברליים של מדינת ישראל הדמוקרטית: ערכים של שוויון, חירות וכבוד האדם. בבית הדין הרבני אין ייצוג הולם של האוכלוסייה הישראלית: אין חילונים, אין (כמעט) דתיים-לאומיים – ואין נשים.
ההלכה היהודית האורתודוכסית, ובמיוחד זו החרדית השמרנית אשר לאורה פועל בית הדין, מפלה נשים לרעה: נשים אינן מתפקדות כדיינות ואינן כשרות לעדות. מעמד הנישואין מפלה נשים ומקנה כוח לגברים עליהן. לנשים תלות מלאה בבעליהן במידה שירצו להתגרש. במקרה בו על בית הדין להחליט האם לחייב גבר לתת גט לאשתו, מונה בית הדין רשימה מצומצמת של עילות המצדיקות חיוב בגט. אלימות של גבר כלפי אשתו, למשל, אינה אחת מהן. מעבר לתפיסה ההלכתית השמרנית והסקסיסטית שאינה רואה נשים כשוות, אף התנהלותו של בית הדין מעוררת ביקורת רבה. בנוסף לכך, יש לציין כי העובדה שבית הדין הרבני הוא מוסד המופעל ומיוצג בעיקר ע"י גברים חרדים אף על פי שהוא משרת את כלל האוכלוסייה הישראלית-יהודית אשר ברובה היא חילונית – יוצרת פער גדול, ניכור ותקשורת לקויה.
כל הנ"ל גורמים לישראלים רבים לרצות להימנע מהשתייכות או מקבלת שירות מממסד זה, ובמיוחד סביב אירוע כה אינטימי ובעל משמעות בחייהם.
בית הדין הרבני חיפה- צילום דוברות בתי הדין הרבניים
דרכים אלטרנטיביות לקיום הטקס
החוקרת הפמיניסטית ג'ודית באטלר מציגה אפשרות לערער את הנורמות המעצבות טקסים, ע"י יצירת ווריאציות שונות שלהם, מה שהיא מכנה "פרפורמנס" ("מבעים ביצועיים"). כך ניתן לשכתב את הטקסט התרבותי עליו מתבסס הטקס. גם דיאן בל, אנתרופולוגית פמיניסטית, טוענת כי הטקס מוגבל באופן שבו הוא יכול לשלוט במשתתפים בו. היא טוענת כי קיים תהליך מתמיד של הסכמה, התנגדות ומשא ומתן עם הטקס ע"י המשתתפים בו. במילים אחרות, בל ובאטלר נותנות מקום לאפשרות של שינוי ועיצוב הטקס. בשורות הבאות אציג "משא ומתן" שכזה, ואתאר דרכים שונות להתמודדות עם הטקס והניסיון לשנותו, כמענה לכל אחד משלושת מרכיבי הבעייתיות:
א. כמענה להיות הטקס לא שוויוני: נישואים כדת משה וישראל על פי ההלכה היהודית האורתודוכסית אינם שוויוניים במהותם. לכן, הפתרון היחיד עבור בני זוג יהודים המעוניינים בטקס שוויוני, הוא להינשא שלא כדת משה וישראל.
זוגות רבים נוסעים לחו"ל על מנת להינשא נישואים אזרחיים. זוג כזה יוכל, לכשיחזור לארץ, להירשם במשרד הפנים כנשוי, ולהיחשב מבחינה חוקית כנשוי לכל דבר. עם זאת חשוב לציין כי במידה והזוג יתגרש בעתיד, הוא ייאלץ לעשות זאת באמצעות בית הדין הרבני. ישנה אפשרות שבית הדין יחייב את הזוג להתגרש בצורה הלכתית, וזוהי פרוצדורה הלכתית לא-שוויונית, ממנה רצה הזוג להימנע מלכתחילה.
זוגות אחרים בוחרים לעצמם טקס המתאים לתפיסת עולמם, למשל: רפורמי, קונסרבטיבי או חילוני. בני הזוג יכולים לעצב לעצמם טקס כראות עיניהם, שייערך ע"י איש או אשה לבחירתם ויכלול את הריטואלים בהם הם מאמינים. טקס שכזה לא יוכר ע"י מדינת ישראל, ובני הזוג לא ייחשבו מבחינה חוקית כנשואים. ישנו מחיר הכרוך בכך שאין הכרה בזוג כנשוי: איבוד זכויות הניתנות בחוק לזוגות נשואים בלבד, וערעור על מוסכמה חברתית. עם זאת יכול הזוג לקבל הכרה חוקית כ"ידועים בציבור" (למעשה, הזכויות של ידועים-בציבור כמעט מקבילות לאלו של זוגות נשואים). ניתן לשלב את השניים: לערוך טקס לא פורמלי (כלומר: לא מוכר ע"י רשות אזרחית כלשהי), ובמקביל להינשא בחו"ל נישואים אזרחיים על מנת להיות מוכרים מבחינה חוקית כנשואים. ישנם זוגות רבים אשר על אף שאיפתם לטקס שוויוני מתקשים לוותר על טקס כדת משה וישראל, אם מתוך מחויבות להלכה ולמסורת, חשש מפני שבירת טאבו חברתי, או חשש מפני פגיעה ברגשות המשפחה והקהילה.
זוגות אלו יינשאו בטקס ההלכתי הלא-שוויוני, אך יחפשו דרכים שונות להפוך את הטקס והמרכיבים השונים שבו לשוויוניים או הדדיים יותר. ד"ר עירית קורן מחלקת את האסטרטגיות השונות לשינוי הטקס לארבע קטגוריות:
1. פעולה נשית מקבילה לגברית: נשים מאמצות פעולות ומנהגים אותם לפי המסורת מבצע הגבר, ועושות פעולה מקבילה. למשל: עריכת 'טיש' לפני החופה, נתינת טבעת לחתן, כיסוי החתן בטלית ע"י הכלה, חתימה על 'כתובה נשית' המקבילה לזו הגברית, ואמירת ברכות ע"י נשים, בנוסף לשבע הברכות המסורתיות.
2. וריאציות לפעולות בטקס: שימור מנהג או פעולה בטקס, אך תוך שינויים על מנת שיהיה שוויוני או הדדי. למשל: כניסה משותפת לחופה, שני בני הזוג מסתובבים זה סביב זה שבעה סיבובים, גילוי הכלה ע"י החתן במקום כיסויה בהינומה, הסכמה מילולית של האשה לקידושין (במקום הסכמה בשתיקה).
3. ביטול פעולה טקסית: הסרת מרכיבים המבטאים חוסר שוויון. למשל: ביטול מנהג הסיבובים, ביטול הקראת הכתובה.
4. הוספת פעולה משפטית/הלכתית: פעולה המתמודדת בצורה ישירה עם האופי הקנייני של הטקס: חתימה על הסכם קדם נישואין במהלך הטקס, ותנאי בקידושין (על שניהם ארחיב בהמשך).
קורן מתייחסת לאסטרטגיה הרביעית, של הוספת הפעולה המשפטית/הלכתית לטקס, כצעד רדיקלי וכאל מהפכה. זאת משום שהיא מתמודדת בצורה ישירה עם היות הטקס לא שוויוני, והיא מבצעת פעולה שיש לה כוח להשפיע באופן ישיר על פעולת הקידושין: להחליש אותה (ע"י ההסכם) או לבטל אותה (ע"י תנאי).
ב. כמענה לסיכון חירותה של האשה: הדרך הבטוחה ביותר להגן על האשה מפני גורל של עגונה או מסורבת גט, הוא לא להינשא כדת משה וישראל. זוג שיבחר לנקוט ב"אמצעי הגנה" זה ייאלץ אף הוא (בדומה לזוג שאינו מתפשר על טקס לא-שוויוני) להינשא בטקס אלטרנטיבי ו/או בנישואים אזרחיים בחו"ל. אם הזוג מעוניין להינשא בכל זאת כדת משה וישראל, ישנם מספר כלים הלכתיים בהם יוכל להיעזר על מנת להגן על האשה מפני סכנת סרבנות ועגינות, כגון: קידושין על תנאי, גט על תנאי, הרשאת גט, הסכם קדם נישואין ושימוש בעדים פסולים. אפרט כאן לגבי שניים מהם:
תנאי בקידושין: ישנה אפשרות להתנות את הקידושין בכך שהאשה לא תישאר עגונה. ישנם תקדימים הלכתיים לתנאי, כגון 'תנאי רבני צרפת' מתחילת המאה ה- 20 ("הרי את מקודשת לי באופן שלא תישארי עגונה ממני"). הרב מיכאל ברויד פרסם מאמר בו הציע נוסח תנאי (להלכה ולא למעשה).
ישנה אפשרות שההתניה תיעשה ע"י האשה ולא ע"י הגבר, כך שהתנאי יהווה מענה לא רק לסכנת העגינות אלא גם למרכיב חוסר-השוויון שבטקס, ויעניק לאשה תפקיד פעיל בטקס. הרבנות בישראל אינה מתירה להשתמש בכלי הלכתי זה, ולכן זוג שירצה להשתמש בו יצטרך לקיים את הטקס מחוץ לכותלי הרבנות ומבלי להירשם בה, או לחלופין – למצוא רב שיאפשר להם לעשות זאת בניגוד לעמדת הרבנות ותוך כדי הסתרה.
הסכם קדם נישואין: הסכם משפטי עליו חותמים שני בני הזוג לפני החתונה, הקובע כי במקרה בו צד אחד מעוניין להתגרש והצד השני מסרב לעשות זאת, הצד המסרב ישלם לבן זוגו סכום כסף מסוים – או מחצית מהכנסתו (הסכום הגבוה מביניהם) – מדי חודש. ע"י סנקציה כלכלית זו מקטין ההסכם באופן משמעותי את הכדאיות לסרבנות גט. ההסכם הנו משפטי ולכן אינו דורש הסכמה הלכתית. חשוב לציין כי ההסכם הנו כלי חשוב למניעת סרבנות, אך הוא אינו מהווה פתרון אולטימטיבי, שכן לעתים הוא אינו אפקטיבי, וכן הוא מתיימר למנוע מצב של סרבנות גט, אך אינו מהווה פתרון לבעיית העגינות.
ג. כמענה לביקורת כלפי הממסד הרבני: זוג שירצה להימנע משימוש בשירותי הרבנות יוכל להינשא בדרכים שונות מבלי להירשם כנשוי, ולכן לא יוכר כנשוי ע"י מדינת ישראל. הוא יוכל לקיים כל טקס שירצה: טקס אורתודוכסי, טקס רפורמי, קונסרבטיבי או חילוני, ו/או להינשא אזרחית בחו"ל (במצב זה, כאמור, יימנע הזוג מלהירשם במשרד הפנים, כי צעד כזה יחזיר אותו 'לידי הרבנות', ואם ירצו להתגרש, ייאלצו לעשות זאת בבית הדין הרבני).
"הדרך הבטוחה ביותר להגן על האשה מפני גורל של עגונה או מסורבת גט, הוא לא להינשא כדת משה וישראל"
סרבן גט בבית הדין הרבני | צילום: מרכז צדק לנשים
פתח לאופטימיות
טקס הנישואין האורתודוכסי – ברירת המחדל של כל יהודי ויהודיה במדינת ישראל – כולל בתוכו בעייתיות רבה ועמוקה. במהותו – המעמד הנחות בו הוא מציב את האשה, חד הצדדיות שבו וחוסר השוויון; בתוצאותיו – הענקת הכוח לבעל לשלוט בחירותה של אשתו, והצבתה בסכנת עגינות או סרבנות; במוסד המנהל אותו – בית דין המפלה נשים ואינו מכבד ערכי שוויון וחירות. כשאני מתרגמת את הבעייתיות הזו לשפה אישית ורגשית, אני מגיעה לשאלות בהן ניצבתי אני לקראת נישואי: כיצד אקח חלק, כאשה פמיניסטית, בטקס אותו אני חווה כדכאני ומשפיל כלפי נשים? ההלכה והחוק נותנים לבן הזוג שלי כוח לפגוע בי, כוח שלא הוא ולא אני מעוניינים שיהיה לו, איך אוכל להגן על ביטחוני האישי וחירותי? ולבסוף – האם נכון שאשתמש בשירותיו של מוסד כלפיו יש לי ביקורת והתנגדות רבה?
מכיוון שלטקס יש כוח עצום המוטמע באופן עמוק וחזק בכולנו, כאינדיבידואלים וכחברה, הניסיון להתנגד לטקס, לשנות אותו ולנהל איתו משא ומתן, מהווה אתגר קשה להתמודדות ולעתים בלתי אפשרי. הדרכים השונות המתוארות להתמודדות עם הטקס, על מרכיביו השונים, מהוות מענה רק בצורה חלקית. הפתרונות הרדיקלים (לא להינשא/להינשא שלא כדת משה וישראל) הנם קשים לביצוע, דורשים מחיר גבוה מאד מבני הזוג, ואינם מהווים פתרון לרוב הזוגות. שאר הפתרונות אינם עונים על הצורך לשנות את מהות הטקס הלא שוויוני, וגם לא מהווים הגנה מוחלטת על האשה מפני סיכון חירותה.
עם זאת, המשא ומתן ההולך ומתפתח בין זוגות ישראלים לטקס, משאיר פתח לאופטימיות. כל שינוי של הטקס, וגם שינוי קטן שאינו מבטל את הבעייתיות המהותית שבו, פותח, כלשונה של ג'ודית באטלר, "אופציית קיום חדשה".
ביטוי של אהבה
בעיני, היכולת של בני זוג לבחון בצורה אמיצה וכנה את ההתחייבות שהם עומדים לקבל האחד כלפי השנייה, מעידה על בגרות, אחריות, ובעיקר – על אהבה גדולה. כאשר זוג העומד להינשא מבין לעומק עד כמה גדולה המחויבות ועד כמה ההשלכות שלה גורליות, הם מעניקים לה משקל ותוכן. כאשר בני הזוג מעצבים טקס המחובר לתפיסת עולמם ולערכים בהם הם מאמינים, הטקס מקבל את מלוא משמעותו. כאשר בני זוג דואגים שההתקשרות ביניהם תהיה הדדית ושוויונית, ולשם כך מוותרים על הכוח שמעניק להם החוק לפגוע האחד בשנייה – זהו ביטוי של אהבה.
