אנשים רבים שואלים את עצמם: מתי אפסיק לחשוב עליו? למה היא עדיין עולה לי בראש? איך ייתכן שגם אחרי מערכת יחסים חדשה, חלק ממני עדיין קשור לעבר?
זו שאלה אנושית מאוד. הרי מערכות יחסים אינן רק הסכם זוגי. הן קשר רגשי עמוק שנבנה לאורך שנים. בני זוג חולקים זה עם זו פחדים, תקוות, אכזבות, סודות וזיכרונות. הם בונים שפה פרטית, הרגלים משותפים, קשרים עם משפחות וחברים, ולעיתים גם בית וילדים. הם ישנים יחד, מתווכחים יחד, נרגעים יחד ומתמודדים יחד עם החיים.
ואז הכול מסתיים.
גם כאשר הפרידה נעשית בצורה מכבדת יחסית, היא כמעט תמיד מטלטלת. אנשים מדווחים על תחושת בלבול, עצבות, הקלה, כעס, חרדה ופגיעות לעיתים הכול באותו יום. יש מי שמרגישים מותשים נפשית, כאילו הקרקע נשמטה מתחת לרגליהם. אחרים מתארים תחושה מוזרה של ריקנות: האדם שהיה הכתובת הראשונה לכל דבר, כבר איננו שם.
הקשר שלא נגמר ביום הפרידה
הקושי הגדול בפרידה נובע מכך שלא מדובר רק באובדן של אדם, אלא בניתוק של מערכת התקשרות.
בפסיכולוגיה, התקשרות היא הקשר הרגשי שמעניק לנו תחושת ביטחון ויציבות. כאשר אנחנו נמצאים בזוגיות משמעותית, בן הזוג הופך בהדרגה ל"דמות התקשרות", האדם שהמוח שלנו לומד לפנות אליו ברגעי לחץ, פחד, בדידות או מצוקה.
למשל, אדם שמקבל שיחת טלפון מטרידה יפנה באופן כמעט אוטומטי לבן הזוג כדי להירגע. מישהו שחווה יום קשה יחפש נחמה אצל האדם הקרוב אליו ביותר. לאורך השנים, המוח מתרגל לכך שבן הזוג הוא מקור להרגעה, ביטחון ויציבות רגשית.
לכן, כאשר מערכת יחסים מסתיימת, לא מדובר רק בהחלטה מודעת להיפרד. המוח עצמו מתקשה להסתגל למציאות החדשה.
איך הילדות שלנו משפיעה על הדרך שבה ניפרד?
הדבר קשור גם לסגנון ההתקשרות שכל אחד מאיתנו פיתח כבר בילדותו. יש אנשים שנוטים ליצור קשרים בטוחים ויציבים יחסית, ואילו אחרים נושאים איתם חרדת נטישה, חוסר אמון או פחד מקרבה.
אנשים בעלי סגנון התקשרות חרד נוטים להמשיך להיאחז רגשית בקשר גם זמן רב לאחר סיומו. לעומתם, אנשים בעלי התקשרות נמנעת עשויים להיראות כמי שמתנתקים מהר יותר, לעיתים משום שלמדו לאורך חייהם שלא לצפות לתמיכה רגשית מלאה מאחרים.
במילים אחרות, הדרך שבה אנחנו נפרדים קשורה לא רק לאקס שלנו, אלא גם לסיפור הרגשי העמוק שאנחנו נושאים איתנו.
כמה זמן באמת לוקח להתנתק?
מחקר מעניין שערכו החוקרים צ'ונג ופרלי בחן כמה זמן לוקח לקשרים רגשיים לדעוך לאחר פרידה. הממצאים היו מפתיעים: גם אחרי ארבע שנים, אצל רבים מהנבדקים ההתקשרות הרגשית לבן הזוג לשעבר עדיין לא נעלמה לחלוטין. היא אמנם נחלשה בהדרגה, אך המשיכה להתקיים ברקע.
המחקר מצא שאנשים בעלי סגנון התקשרות חרד המשיכו להרגיש קשורים זמן רב יותר, בעוד אנשים בעלי סגנון נמנע נטו להתנתק מוקדם יותר.
מעניין במיוחד היה לגלות שלא נמצאו הבדלים משמעותיים בין גברים לנשים בתהליך הזה. בניגוד לסטיגמות המקובלות, מסתבר שגם גברים וגם נשים ממשיכים לשאת בתוכם קשרים רגשיים זמן רב לאחר הפרידה.
גם קשר חדש לא תמיד מוחק את הישן
אחת התובנות המעניינות ביותר הייתה שגם כניסה למערכת יחסים חדשה אינה "מוחקת" בהכרח את הקשר הישן. בני זוג חדשים אינם מחליפים באופן אוטומטי את דמות ההתקשרות הקודמת. הקשר החדש נבנה בפני עצמו, בעוד שהקשר הישן ממשיך להתקיים במקום אחר בנפש.
זו בדיוק הסיבה לכך שאנשים רבים נבהלים כשהם מגלים שהאקס עדיין עולה במחשבותיהם גם כשהם כבר במקום אחר בחיים. הם מפרשים זאת בטעות כסימן לכך שלא התגברו, שאולי עשו טעות, או שהם עדיין מאוהבים.
אבל ברוב המקרים, זו פשוט הדרך שבה המוח האנושי עובד.
ההתקשרות אינה עדות לכך שצריך לחזור לקשר, וגם לא בהכרח אומרת משהו על איכות הקשר הנוכחי. היא אינה הוכחה לכך שהאקס היה "אהבת החיים". פעמים רבות מדובר פשוט בזיכרון רגשי עמוק שהמוח מתקשה למחוק במהירות.
אפשר לחשוב על זה כמו על שביל שנחרש שוב ושוב בתוך המוח במשך שנים. אי אפשר לצפות שהוא ייעלם בן־לילה.
אולי זה דווקא סימן ליכולת שלנו לאהוב
ויש בכך גם משהו אנושי ויפה.
העובדה שלוקח לנו זמן לשחרר אינה חולשה. היא מעידה על היכולת האנושית להיקשר, לאהוב, לבנות קרבה ולהפוך אדם אחר לחלק משמעותי מהעולם הפנימי שלנו. דווקא משום שקשרים זוגיים הם עמוקים כל כך, גם סיומם אינו מיידי.
עם הזמן, רוב האנשים אכן משתחררים. העוצמה הרגשית פוחתת, הזיכרונות מאבדים מהחדות שלהם, והאדם שפעם היה מרכז החיים הופך בהדרגה לחלק מהעבר. לא תמיד שוכחים, אבל מפסיקים להיות קשורים באותה צורה.
ובסופו של דבר, אולי זו אחת התזכורות החשובות ביותר לכוחה של אהבה: העובדה שגם אחרי שהקשר מסתיים, משהו ממנו ממשיך לחיות בתוכנו עוד זמן רב.
רונית כהן זמורה- מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת מטעם האגודה לטיפול זוגי ומשפחתי.
מחברת הספר ״תחנות החיים של הזוגיות״ – מדריך עבודה עצמית בזוגיות מ-א׳ ועד ת׳.
