מה שנראה בתחילת הדרך כמאבק ירושה משפחתי נוסף, הפך בפסק דין מפורט ומנומק לשיעור משפטי חשוב בדיני צוואות. במרכז ההליך עמדה צוואה שנערכה בשנת 2015 על ידי אישה ילידת 1931, שעלתה מאתיופיה ואשר לא שלטה בשפה העברית. בצוואה הורישה המנוחה את כלל רכושה, ובראשו דירתה בקריית מלאכי, לנכד אחד בלבד, תוך הדרת ילדיה ויתר נכדיה מן העיזבון.
לאחר פטירתה בשנת 2021 החלה המחלוקת להתגלגל לפתחו של בית המשפט. שישה מבני המשפחה הגישו התנגדות לקיום הצוואה באמצעות עו"ד יוסף גביזון, בעוד הנכד ביקש לקיימה וטען כי מדובר היה ברצונה החופשי והמושכל של סבתו, שביקשה להוקיר לו תודה על שנים של סיוע, טיפול ודאגה.
אלא שמעיון בפסק הדין ניתן היה להתרשם כי ההליך כולו התנהל במספר חזיתות במקביל. הצדדים העלו טענות הנוגעות למעורבות בעריכת הצוואה, למערכת היחסים בין בני המשפחה, לנסיבות החתימה, למידת מעורבותו של הנכד בהליך ולשאלה האם הצוואה משקפת את רצונה האמיתי של המנוחה. ואולם, מבין כלל המחלוקות שעלו בתיק, בלטה נקודת תורפה אחת שהפכה בהמשך לציר המרכזי של ההכרעה – שאלת הבנתה של המנוחה את תוכן הצוואה.
נראה כי כבר בשלבים מוקדמים זיהה בא כוח המתנגדים, עו"ד יוסף גביזון, כי מדובר בסוגיה שעשויה לעמוד בלב ההכרעה המשפטית. בהתאם לכך, ניהול ההליך והחקירות התמקדו במידה רבה בשאלה האם המנוחה, שלא ידעה עברית, קיבלה הסבר אמיתי ומלא על המסמך שעליו חתמה. בדיעבד, התברר כי זו בדיוק הסוגיה שבסופו של דבר הכריעה את גורל הצוואה.
זיהה כי כי מדובר בסוגיה שעשויה לעמוד בלב ההכרעה המשפטית
עורך הדין יוסף גביזון
(צילום:פלג אלקלעי)
הרגע ששינה את התיק
הדרמה המשמעותית ביותר התרחשה במהלך חקירתו של האדם שחתם על הצוואה כמי שתרגם אותה למנוחה לאמהרית.
על פי הצוואה, אותו אדם אישר בחתימתו כי תוכן המסמך הוסבר למצווה בשפתה וכי היא הבינה היטב את משמעותו. אלא שבבית המשפט התבררה תמונה שונה לחלוטין.
בחקירתו העיד האיש כי כלל לא שימש כמתורגמן. לדבריו, הוא נקרא למשרד עורך הדין רק כדי לשמש עד לחתימה, שהה במקום זמן קצר ביותר, ולא הקריא למנוחה את הצוואה או הסביר לה את תוכנה. עוד העיד כי לא תרגם לה את המסמך לאמהרית כלל.
השופטת פסו־ואגו מצאה את עדותו אמינה, עקבית ומשכנעת, ודחתה את הניסיונות לערער על מהימנותו.
באותו שלב החל למעשה להתערער היסוד שעליו נשענה בקשת קיום הצוואה.
הפגם שלא ניתן לרפא
השופטת הדגישה כי כאשר מצווה אינו יודע לקרוא או להבין את השפה שבה נוסחה הצוואה, שאלת התרגום אינה עניין טכני או פורמלי בלבד. מדובר בדרישה מהותית הנוגעת לליבת רצונו החופשי של המצווה וליכולתו להבין את משמעות המסמך שעליו הוא חותם.
בפסק הדין נקבע כי לא הוכח שהמנוחה קראה את הצוואה, לא הוכח שתורגמה לה לאמהרית, ולא הוכח שהבינה כי היא מעניקה את מלוא רכושה לנכד אחד תוך נישול ילדיה. בנסיבות אלה, קבעה השופטת, לא ניתן לקבוע שהתקיימה גמירות דעת אמיתית מצד המנוחה.
עוד הבהירה כי אין מדובר בפגם צורני שניתן להתגבר עליו באמצעות הוראות החוק המאפשרות קיום צוואה חרף פגמים מסוימים. מדובר בכשל היורד לשורש שאלת תקפותה של הצוואה ולשורש רצונה של המצווה עצמה.
לא רק סוגיית התרגום
לצד סוגיית השפה, הצביעה השופטת על שורה של נסיבות נוספות שעוררו תמיהות במהלך ההליך. בין היתר נדונו מעורבות מסוימת של הנכד בהליך עריכת הצוואה, העברת פרטיו לצורך הכנת המסמך, היעדרם של מסמכים ממשרדו של עורך הדין שערך את הצוואה ואשר הלך לעולמו לפני בירור ההליך, וכן קשיים ראייתיים נוספים שעלו במהלך שמיעת העדויות.
השופטת אף ציינה כי גרסתו של הנכד לא הייתה חפה מקשיים, וכי בחלק מהמקרים ניסה להרחיק עצמו ממידת מעורבותו באירועים הקשורים לעריכת הצוואה.
עם זאת, מקריאת פסק הדין עולה כי חרף מכלול הטענות והנסיבות שנדונו לאורך השנים, לב ההכרעה נותר ממוקד בשאלה אחת: האם המנוחה הבינה את הצוואה שעליה חתמה. התשובה השלילית שניתנה לשאלה זו היא שהכריעה בסופו של דבר את גורל ההליך.
הכרעה עם מסר רחב
במקרה זה, לאחר הליך ממושך שנמשך קרוב לארבע שנים, התברר כי מתוך שורה ארוכה של טענות וחזיתות משפטיות, דווקא נקודת תורפה אחת – השאלה האם המנוחה הבינה את הצוואה – הייתה זו שהכריעה את הכף והובילה לביטול המסמך כולו.
בסיום ההליך קיבלה השופטת דיאנה פסו־ואגו את ההתנגדות, ביטלה את הצוואה וחייבה את הנכד לשלם למתנגדים הוצאות משפט בסך 35 אלף שקל.
