מאת: גילי פוגל
הערעור נדון בפני בית הדין הרבני הגדול, בהרכב הדיינים הרב מימון נהרי, הרב מרדכי רלב"ג ו-הרב אברהם מאיר שלוש. שלושתם דחו פה אחד את טענות הבעל, וחייבו אותו לשלם לגרושתו כתובה בסך 150 אלף שקל, בצירוף הוצאות משפט של 20 אלף שקל.
הבעל ניסה לבסס את ערעורו על טענה דרמטית: לשיטתו, אשתו לשעבר קיימה קשר אינטימי עם גבר זר בזמן שהייתה מאושפזת בבית חולים בחו״ל, ואף נדבקה ממנו במחלת מין – נתון שלטענתו מדבר בעד עצמו ומוביל להפסד כתובתה. אלא שבית הדין קבע כי אין ולו בדל ראיה לגרסה זו. מסמך רפואי שהציגה האישה חיזק דווקא את טענתה כי מצבה הרפואי נבע מהליך השתלה וממערכת חיסון מוחלשת, ולא מקשר מיני כלשהו.
עוד נקבע כי טענות הבעל סובלות מחוסר עקביות: בכתב תביעת הגירושין המקורי לא נטענה כל בגידה, ולא נתבקשה הכרזה על האישה כ״מורדת״. רק בדיעבד, במסגרת המאבק על הכתובה, צצו ההאשמות הקשות. הדיינים ציינו כי דווקא התנהלות הבעל – שעזב את הבית ופתח בהליכי הגירושין – מציבה עליו את נטל ההוכחה, נטל שבו לא עמד.
בית הדין אף מתח ביקורת חריפה על ניסיונו של הבעל להיאחז בהסכמי גירושין שלא אושרו בשום ערכאה, ושבהם ויתרה לכאורה האישה על כתובתה. נקבע כי ההסכמים נעדרים תוקף משפטי והלכתי, וכי התנהלות הבעל סביבם עוררה ספקות של ממש באשר לאמינותו.
בשורה התחתונה קבע בית הדין כי האשמת שווא – חמורה ככל שתהיה – אינה תחליף לראיות. הכתובה, כך הודגש, היא התחייבות יסודית שנועדה להגן על יציבות הנישואין ועל ביטחונה של האישה, ולא ניתן להתנער ממנה באמצעות טענות בלתי מוכחות. הערעור נדחה, התיק נסגר – והבעל חויב לשלם.
